מאגר סיפורי מורשת

הקמת קיבוץ אלוני אבא

נולדתי בתקופה מאוד סוערת. היה זה בסוף מלחמת העולם השנייה וארבע שנים לפני מלחמת השחרור. מדינת ישראל עדיין לא קמה. קבוצת חברים צעירים הקימה קבוצה ששמה "במאבק" במטרה להתכונן לעלות על קרקע חקלאית ולהקים קיבוץ. אמא שלי, מירי, ואבא שלי, פויו, היו חברים בקבוצה. הם התחתנו ואני נולדתי.

כשהסתימה מלחמת השחרור והוקמה מדינת ישראל, נשלחה קבוצת "במאבק" להתיישב על אדמות הכפר הגרמני וולדהיים. חברי הקיבוץ החליפו את השם "במאבק" לקיבוץ אלוני אבא. מקור שמו של הקיבוץ: חבר הקיבוץ התנדב כצנחן לצבא הבריטי במלחמת העולם השנייה. שמו היה אבא ברדיצ'ב. הוא יצא להציל יהודים בשואה ונתפס על ידי הגרמנים, יחד עם חנה סנש, ונהרג. על שמו קראו חבריו לקבוצה לקיבוץ "אלוני אבא".

זיכרונות מבית הילדים בקיבוץ

חברי הקיבוץ קיבלו מגורים בבתים שניבנו על ידי התושבים הגרמנים, משום שלא היה זמן לבנות בתים. הלינה המשותפת הייתה מאוד חווייתית לי כילדה. הילדים נשארו בלילה לבד, רק שומרת לילה הייתה מסתובבת בין בתי הילדים לראות שהכול כשורה.

אני זוכרת התנהגות מצחיקה ומשונה של כמה ילדים מהקבוצה שלי: הילד עמית היה חופר מתחת לגדר בית הילדים ובורח מהגן בכול הזדמנות. נורית הייתה נושכת, אסא הילד היה מסיע את המיטה שלו עד למיטה של אסתי, מטפס עובר למיטה שלה משאיר שם "עקבות שונים"… וחוזר למיטתו, דובי היה כל הזמן היה חוטף מכות ועוד…

החוויה הכי גדולה שזכורה  לי הייתה כשהייתי בת שש, בחורף בשנת 1950. מוקדם מאוד בבוקר נפתחה פתאום דלת חדר הילדים וקבוצה של הורים העירה את הילדים. ההורים אמרו: "עורו, התעוררו להפתעה גדולה" הלבישו לנו כובעי צמר ומעילים חמים וגרבי צמר עבים והוציאו אותנו הילדים למרפסת גדולה ופתוחה. לנגד עינינו ניגלה קסם גדול: כל החצר, הצעצועים, העצים, השבילים והגדר הגדולה היו מכוסים בשמיכה לבנה. זהו שלג אמרו לנו ההורים, מראה שהיה מוכר להם מאירופה. לנו המראה היה מוזר. מיששנו את השלג ושיחקנו במלחמת כדורי שלג ועוד… זו הייתה השנה היחידה בתולדות המדינה שירד שלג בכל הארץ. זיכרון אחר מאוד נעים קשור לפסנתר כנף גדול שעמד באחד מחדרי הגן. כשהייתי ילדה לא נפגשתי באנשים המבוגרים מהורי ומחברי המשק. לא היו סבים או סבתות ולא דודים ולא דודות ולא קרובי משפחה אחרים כי כולם נעלמו בשואה. רק סבתא אחת נותרה, אישה יפה ונעימה. היא ידעה רק גרמנית ולא ידעה מילה אחת בעברית. היא הצליחה להביא איתה מגרמניה את הפסנתר הגדול. היא נהגה לשבת לידו ולנגן לנו מנגינות מארצות רחוקות. מנגינות שלא הכרנו אך הן היו עצובות ויפות מאין כמוהן. לאט לאט היא לימדה אותנו לזמזם אותן .

הורי

אבא שלי היה אדם מוכשר ומלומד מאוד הוא שימש במשך תקופה ארוכה מנהל ענף השתלנות. באלוני אבא היו מטעים עוד מהתיישבות הגרמנית: מטעי תפוחים, אגסים, שזיפים שונים ואפרסקים. זנים אלו הובאו מאירופה ולא התאימו תמיד לאקלים החם והיבש של ארץ ישראל. אבא שלי ידע לאקלם את העצים ולהתאים את הזנים כך שלא יסבלו והפרי יהיה יפה ומתוק. אימא שלי עבדה בלול. גם מבני הלול היו מבנים של המושבה הגרמנית.

המעבר מקיבוץ למושב שיתופי

כשעליתי לכיתה א' התרחש מהפך באלוני אבא. החברים החליטו לשנות את צורת חייהם מקיבוץ למושב שיתופי. ההבדל בין קיבוץ למושב שיתופי הוא שבמושב הילדים ישנים בבית ההורים, אין חדר אוכל משותף וכל משפחה מקיימת ארוחות משלה. אני מאוד שמחתי בעיקר כי לא אהבתי את האוכל של הבשלנית הקיבוצית אני זוכרת שתמיד בארוחת "הערב" של הילדים שנערכה בשעה 4 אחר הצהריים, לא היה לי תאבון. הייתי נוהגת להכניס את הביצה ואת פרוסת הלחם ולפעמים גם את העגבנייה למכנסיים ולצאת איתם מהגן, אבל תמיד נתפסתי על ידי הגננת וזו הייתה משאירה אותי בוכה ליד השולחן עד שאסיים את האוכל זה היה סיוט!!

הילדים עברו לגור עם ההורים. מכון שהינו קבוצת ילדים קטנה למדנו בבית הספר בטבעון שם נפגשנו עם ילדים עירונים. זכורות לי הנסיעות באוטובוס הקטן לטבעון שהיו בו גם אנשים מהכפרים הבדואים מהסביבה. בעיקר התרשמתי מהבגדים המשונים של הנשים, מריח המדורות שנדף מהן.

הזוית האישית

סבתא עירית: "הייתי מאושרת להיות עם נועה נכדתי, לספר לה. הייתה לי הזדמנות מיוחדת לספר לה על עברי, לספר גם על ראשית הקמת מדינת ישראל ולהקנות לה ערכים שעוברים במשפחה."

נועה: " נהניתי לעבוד עם סבתא, לא ידעתי את כל מה שסיפרה על הילדות שלה. נהניתי להיפגש עם סבתא באמצע יום לימודים. סבתא נתנה לי שרשרת של סבתא שלה באחד המפגשים ומאוד התרגשתי."