מאגר סיפורי מורשת

שמי פנינה אפל (לשעבר פלינט), ואני סבתא של גילי סיטון מכתה ה' בבית הספר ממלכתי כרכור. אני שמחה על ההזדמנות לספר לגילי ולבני כיתתה מה היה כאן בארץ ישראל כאשר אני הייתי בכתה ה' בדיוק בגילם.

הסוד שאסור היה לגלות

אז, בשנת 1947 עוד לא הייתה לנו עצמאות כמדינה, כלומר מדינת ישראל עדיין לא קמה. הבריטים הם אלה ששלטו בארץ והם קבעו מה מותר לנו לעשות ומה אסור, האמת שבעיקר מה אסור והיו המון חוקים כאלה. למשל החוק החמור ביותר היה שאסור בשום אופן ליהודי ישראל לשאת נשק או להחזיק כל סוג של כלי נשק בבית. מי שנמצא אצלו כלי נשק היה נלקח מיד לבית הסוהר. היישוב היהודי בארץ ישראל (שמנה אז בארץ בסך הכל כחצי מיליון יהודים), כמובן שלא יכול היה להסכים עם הגזירה הזאת וכך קמו ארגונים מחתרתיים שפעלו בסתר נגד הבריטים. הארגון הגדול ביותר היה ארגון "ההגנה", שכלל גם את אנשי הפלמ"ח (פלוגות המחץ) שהיו הצעירים בלוחמים (רובם נערים בני 16 עד 18).

ולמה אני מספרת לכם את כל זה? כי אבא שלי (סבא רבא של גילי), אהרן פלינט ז"ל ובכינויו המחתרתי – חלמיש, היה ממפקדי ההגנה.

אבא היה איש אמיץ מאוד שהבין שללא נשק, תושבי הארץ והארגונים המחתרתיים לא יוכלו להגן על עצמם ולכן, למרות האיסור המפורש של הבריטים, החליט שהבית שלנו ישמש מחבוא לנשקים רבים ששימשו את ההגנה באימונים ובמבצעים מיוחדים. עכשיו השאלה היא רק היכן מחביאים את הנשקים כך שהבריטים לא יגלו? אז אבי, שהיה נגר במקצועו בנה ארון בגדים מיוחד במינו כך שמגירות הארון לא הגיעו עד סוף הארון, אלא היו קצרות יותר וכך נשאר מקום רב בין סוף המגירות ועד הקיר, ושם היה מקום המחבוא של הנשק. מקום כזה בו החביאו נשק, נקרא "סליק".

אני זוכרת כילדה בת 11 איך שמרתי על הסוד הזה, שיש לנו סליק בתוך הבית ולא מספרת על כך לאיש, אפילו לא לחברה הכי טובה שלי.

מי מפחד מכלניות? הבריטים, שחשדו שיש בבתינו נשק, היו מבצעים חיפושים בבתינו ובבתים שכנים כל הזמן. הם היו מכריזים על עוצר בכל האזור ולאיש אסור היה להסתובב ברחובות. היינו שומעים את הג'יפים שלהם מתקרבים ועוצרים בחריקת בלמים ליד הבית שלנו. קראנו להם, לחיילים הבריטים, "כלניות" בגלל הכומתות האדומות שחבשו. עד היום אני ממש יכולה לשמוע בראשי את צעדי הריצה שלהם במדרגות בדרך לחפש נשק בבית שלנו. בחיפוש הם היו הופכים את כל הבית – המטבח, הארונות, החדרים ואפילו המיטות אבל למזלנו אף פעם, אף פעם לא הצליחו למצוא את הסליק ולגלות את הנשק.

אז מה אם אסור לעלות לארץ?

דבר נוסף שאסור היה בתקופת הבריטים הוא שיהודים יעלו לארץ ישראל. גם על זה היישוב היהודי בארץ לא שתק ועשה הכל על מנת לסייע לאלפי יהודים לעלות לארץ ישראל. לאחר מלחמת העולם השנייה והשואה, יהודים רבים נותרו חסרי כל ולא רצו לחזור למדינות מהן הגיעו, וכל שרצו היה לעלות לארץ ישראל ולהקים בה בית. בשל האיסור החמור של הבריטים על עליה לארץ ישראל, העולים נאלצו להגיע לארץ בספינות דרך הים בהסתר, בחושך ובשקט ולהיזהר שהבריטים לא יתפסו אותם. לאנשים האלה, שבאו לארץ בלי אישור הבריטים, קראו "מעפילים". מי שהוביל את ספינות המעפילים הללו אל חופי ארץ ישראל, היו אנשי הפלמ"ח. אנשי הפלמ"ח היו מאותתים לספינות בשפת מורס בעזרת פנסים גדולים אם השטח פנוי ואפשר להגיע לחוף, או לא. גם אצלנו בבית היה מוחבא פנס כזה ובכל פעם שאבי היה יוצא בלילה ולוקח איתו את הפנס, ידעתי שהוא יוצא עם אנשי הפלמ"ח לקבל עוד ספינת מעפילים. כשהמעפילים היו מגיעים לחוף היו מעלים אותם מהר על הסעות שפיזרו אותם בקיבוצים ויישובים ברחבי הארץ כך שהבריטים לא יבחינו בהם.

לא תמיד הצליחו הספינות להגיע בביטחה אל החוף והיו פעמים שהבריטים גילו את הספינות ואז היו לוקחים את המעפילים שעל הספינה (גם ילדים) למחנה הסגר בעתלית או שהיו מעבירים אותם למחנה הסגר בקפריסין.

אבא צלף זה הכי שווה!

בשבתות המעטות שאבי היה בבית אהבנו לטייל. אני ואחי הצעיר אהבנו ללכת איתו בעיקר לשני מקומות:

לאכול גלידה ולגן החיות. הגלידריה, שהיתה אז היחידה בכל תל אביב, נקראה גלידה ויטמן ואהבתי לא רק את הגלידה עצמה אלא בעיקר את הדרך אליה. לאורך כל הרחוב, רחוב אלנבי, היו נעצרים מול אבא אנשים, מצדיעים לו ואומרים "המפקד". הייתי מתמלאת גאווה בכל פעם מחדש כשזה היה קורה. אחרי שהיה מצדיע בחזרה, אבי היה מתכופף לאימי (סבתא חנה ז"ל) ולוחש לה: "הוא מן השורה" (כלומר: הוא לוחם בהגנה). הרגעים האלה גרמו לי להבין שאבא כנראה איש ממש חשוב, שגם אם הוא לא נמצא איתנו הרבה, זה בגלל שהוא עושה דברים חשובים לטובת היישוב היהודי בארץ.

לגן החיות אהבנו ללכת לא רק בגלל החיות אלא בעיקר בגלל חדר הקליעה למטרה שהיה שם (כמו שיש היום בלונה פארק). בחדר היה קיר גדול שעליו בובות ופרסים שונים למי שיצליח לקלוע. אבא, שהיה צלף, לא היה מפספס אף פעם ואנחנו היינו בוחרים מה שרק היה עולה על דעתנו. היינו חוזרים עם שלל גדול של מתנות ופרסים.

טקס השבעה כמו בסרטים

אבי סיפר לי שלהתקבל להיות חבר בהגנה לא היה פשוט כלל. קודם כל היו צריכים להמליץ על המועמד שני חברים ותיקים בהגנה, אח"כ היה עליו לעבור בדיקה רפואית ורק אחרי זה היה מגיע לראיון ומבחן אצל אבא שהיה גם בשירות הקבלה (אלה שאחראים על קבלת חברים חדשים להגנה). בראשי תיבות זה היה נקרא ש.ק. המבחן היה כולל ישיבה בחדר חשוך כמו בסרטים כשאחד ממפקדי ההגנה נמצא בחושך ושואל שאלות כמו:

היודע אתה כי אם כניסתך לארגון אתה מסתכן? האם נוכל לבטוח בך שלא תגלה סודות?

במידה והמועמד היה מתקבל היה מבצע אחד החברים משירות הקבלה טקס השבעה ואומר: שים ידך על התנ"ך והאקדוח (כך היו אומרים אקדח פעם) שלפניך, וחזור אחרי על שבועת ההגנה.

שמחה מהולה בדאגה

הבריטים עזבו את הארץ עם הכרזתו של דוד בן גוריון על הקמת המדינה בה' באייר תש"ח.

אני זוכרת איך כולנו, מבוגרים וילדים יצאנו לחגוג את הכרזת העצמאות. היישוב היהודי כולו חגג ברחובות בשירים וריקודים את זה שסוף סוף אנחנו חופשיים ויש לנו מדינה שלנו. רק שלנו. ורק אבא שלי היה קצת עצוב. זה היה לי מוזר. כששאלתי אותו איך זה שהשמחה שלו לא מלאה, הרי כל מה שהוא לחם עבורו, התממש, הוא ענה: "את יודעת ילדתי, עם כל האושר והשמחה, אני מרגיש שעכשיו הולכת לפרוץ מלחמה גדולה מאוד בארץ כי הערבים לא יעברו על זה בשתיקה." ואבא שלי החכם, צדק… !

הזוית האישית

גילי: היה לי כייף להיפגש עם סבתא במפגשים, האופן בו הסבירה לי את סיפורה היה מעניין ואני אוהבת אותה ומאחלת לה בריאות.