מאגר סיפורי מורשת

שמי אליאור און ואני מתעד את סיפור חייה של סבתי דורית.

הוריי סבתי

להוריה של סבתי קראו תמר ואריה ברוש.הוריה של סבתי נולדו בהונגריה ועלו ארצה בשנת 1946 והצטרפו להכשרה בקיבוץ יסעור. סבתי נולדה בתאריך 8.11.1951 בקיבוץ יסעור. בשנת 1946 נולד גבי אחיה הבכור של סבתי. בשנת 1959 נולדה אורלי אחותה הקטנה של סבתי.  אמא של סבתי נולדה בעיר בודפשט. אביה של סבתי נולד בעיר "אגר" שבהונגריה.

בשנת 1944 כשהגרמנים פרצו להונגריה (מלחמת העולם השנייה), כל יהודי הונגריה נשלחו ברכבות לגטאות ולמחנות ריכוז. אביה של סבתי נשלח למחנה ריכוז ומשם יצאו כל בוקר לעבודות כפייה מפרכות בתנאים קשים ובלתי אפשריים (תנאים בלתי אנושיים). אמה של סבתי נשלחה יחד עם כל משפחתה לגטו "אושוויץ" שם הופרדה מהוריה מאחיה ומאחיותיה שאותם לא ראתה יותר פרט מאחות אחת שאתה נפגשה בתום המלחמה.

התנאים בגטו היו בלתי אנושיים ומרבית האנשים לא שרדו אותו. ב-15.04.1944 נכנסו הרוסים להונגריה ושחררו את כל היהודים מהגטו. תנועות הנוער אספו את האנשים להכשרה בכדי לעודד אותם לעלות לארץ ישראל ולהכשירם לעלייה.

העלייה לארץ

במסגרת הכשרה זו, הוריה של סבתי הכירו והחליטו לעלות יחד ארצה. בשנת 1946 עלו ארצה באוניה דרך קפריסין הגיעו לעתלית. הגרעין שלהם, קבוצה המתאחדת יחד להקמת קיבוץ, הגיע לקיבוץ "מענית". הם שהו שם כחצי שנה כאשר בתקופה זו למדו והתנסו בענפי משק שונים. בתום החצי שנה, עלו והקימו את "קיבוץ יסעור" שם גרו ועבדו ובהמשך הקימו את משפחתם. התנאים באותה תקופה היו קשים, אבל למרות זאת ובזכות אהבת החיים והשמחה שלהם אחד לשני, הצליחו לשרוד. בשנה זאת נולד אחיה הבכור גבי של סבתי, וחמש שנים לאחר מכן נולדה סבתי. שמונה שנים מאוחר יותר נולדה האחות הצעירה של סבתי אורלי.

ילדות ונעורים

בשנת 1951 נולדה סבתי דורית בבית חולים בחיפה. לאחר הלידה, הצטרפה לבית התינוקות שבקיבוץ יחד עם עוד חמישה תינוקות נוספים. בתקופה זו היה נוהל, שבמשך חצי שנה לא ניתן להוציא את התינוק מבית התינוקות ולכן מתאפשר רק ביקור של ההורים בבית התינוקות במשך שעות היום.

סבתא דורית בילדותה

עם השנים, קבוצת ילדים זו המשיכה לגדול יחד. היה מבנה משותף לילדים שבו הם חיו וגדלו- אכלו, ישנו, שיחקו ולמדו כמשפחה לכל דבר. חשוב לציין שהילדים לא ישנו בבית הוריהם, אלא בלינה משותפת (בתי ילדים).

בכיתה ז', הועברו הילדים למוסד חינוכי "נעמן" שהיה משותף לשלושה קיבוצים: יסעור, עין המפרץ וכפר מסריק. במוסד זה התחנכו תלמידים מכיתות ז'- י'ב והלך החיים היה כשל פנימייה- קיבוץ. במסגרת זו, למדו, עבדו וניהלו חיי חברה. וועדות שונות ניהלו את המקום בעזרת המורים. הביקור אצל ההורים, התקיים פעמיים בשבוע.

צבא

בשנת 1969 סבתי סיימה את כיתה י'ב ובאותה שנה התגייסה לצבא וביקשה לשרת במסלול פיקודי "בנחל". היא הוצבה במחנה 80 בסיס הנח"ל שם עשתה טירונות של שלושה חודשים. במהלך הטירונות צורפה לפלוגה של בנות דתיות. שם למדה להכיר דרך חיים שונה מזו שגדלה בקיבוצה. הווי של יחד חם ואנושי. שמחת חיים ועזרה הדדית. בהמשך עברה 3 חודשים קורס מ"כיות.

בכל תקופת הטירונות וקורס המ"כיות שהתה באוהלים בתנאים לא הכי קלים. אבל, אהבה מאד תקופה זו בהרגשה של תרומה לחברה ולמדינה. לאחר מכן – נשארה להדריך טירוניות . בחצי שנה האחרונה לשירותה הצבאי הועברה להיות סמלת אחראית בהיאחזות נחל ים. אשר שכנה לחוף ים בסיני. השירות בהיאחזות היה חוויתי ומיוחד עבורה. יציאה כל בוקר בסירות זודיאק מהירות לבדוק את השטח מבחינה צבאית וכמו כן גם לדיג דגים ברשתות. שם נשארה עד שחרורה מהצבא.

הקמת משפחה

במהלך השירות בנחל ים הכירה את בעלה לעתיד מיכה ששירת באותה התקופה בהיאחזות הנחל בסיני. ב1971 השתחררה מהצבא וחזרה לקיבוץ יסעור. שם נשארה כשנה ובאותה תקופה עבדה בבית התינוקות. בשנת 1972 – עזבה את הקיבוץ והתחתנה עם מיכה וביחד הם חיו בקרית ביאליק.

כאשר הכירו והחליטו להתחתן קיבלו החלטה שאת ילדיהם הם יגדלו בקיבוץ באווירה כפרית ובחינוך קיבוצי וכמובן רק בלינה משפחתית. בשנת 1975 נולד בנם הבכור אלעד שהוא כמובן אבא שלי. בשנת 1977 נולדה ביתם השנייה, אחות לאבא שלי, בשם עינב. בשנת 1981 נולד בן הזקונים של סבי וסבתי – עידו.

קיבוץ מצובה

בשנת 1977 – החליטו סבי וסבתי לחפש קיבוץ עם לינה משפחתית באזור הגליל וכך הגיעו לאחר חיפושים ולבטים לקיבוץ מצובה. בקיבוץ, סבי וסבתי מילאו תפקידים שונים במערכת הקיבוצית תוך מסירות ואהבת המקום בו בחרו לחיות ולגדל את משפחתם. סבתי עבדה בעיקר בחינוך, שנה אחת ניהלה את חדר האוכל ואף עבדה בכותנה בתפקיד "פקחית מזיקים". מאוחר יותר, יצאה לעבוד מחוץ לקיבוץ וניהלה את חנות הרהיטים "דובלה מצובה". כשהחנות נסגרה עברה לעבוד בחנות הרהיטים "שמרת הזורע" ושם עבדה במשך 17 שנה עד שיצאה בשנת 2017 לפנסיה.

החיים בקיבוץ היו עשירים בפעילות חברתית ותרבותית ולילדים היה חינוך מעשיר ומדהים. מלא בתוכן ופעילות גם מעבר לשעות הלימודים הרגילות. אבי מספר לי לעיתים בנוסטלגיה על תקופת ילדות יפה ושמחה עם המון חברים, טיולים וחוויות משותפות. סבתי מספרת שלאורך השנים היו גם תקופות לא קלות מבחינה ביטחונית. תקופות בו ההורים והילדים נאלצו לישון במקלטים. (לילדים זו הייתה חגיגה) יש לציין שהאנשים קיבלו את המצב הביטחוני בהבנה שצריך לשמור על היחד ועל המקום.

עד היום סבי וסבתי חיים בקיבוץ מצובה באושר ושמחה בחיים מלאי תוכן. שלושת ילדיהם הקימו גם הם משפחות והסבתא וסבא הגאים שמחים תמיד לארח את כל המשפחה המורחבת  וכמו כן לבלות עם כולם בבילויים משפחתיים.

סיפור אהבה

נערה יפת תואר, חיילת עברייה שירתה בהיאחזות נחל ים. לא הרחק ממנה שירת עלם חמודות עם בלורית שופעת ועיני תכלת מחייכות, בהיאחזות הנחל בסיני. כשנסעו יחדיו בהסעות אל המדבר, הגניבו מבטים שובבים זה אל זו.

היא השיבה בחיוך ביישני, הוא השפיל מבטו, חייך לעצמו, שלף עט קולמוס ושרבט על פתקית נייר – התנשאי לי נערה יפה? והימים – ימים ללא מכשירי טלפון ניידים והתקשורת כמעט ולא קיימת. וכך- דרך מכשירי קשר צבאי, הגניבו זה לזו משפטי אהבה כאשר כולם מאזינים לרשת. אבל הם, שאהבתם כה יקדה , לא שמו לב לעניין כה פעוט של אהבה כלל תקשורתית.

וכך החל הרומן של סבי וסבתי אשר נמשך באהבה גדולה, עד עצם היום הזה. לבם הולך ומתרחב ככל שהמשפחה גדלה.

הזוית האישית

סבתא דורית: נהניתי מאד לעבוד על סיפור ילדותי עם נכדי אליאור. להעביר לו את כל מה שחוויתי מבית הורי בהמשך את ילדותי, נערותי ובגרותי ועד הקמת המשפחה המורחבת. אני מאחלת לנכדי – שתהיה לו ילדות מאושרת ומלאת תוכן חינוכי והצלחות במאווי חייו.

אליאור: נהניתי מאד לעבוד עם סבתי על סיפור חייה – ללמוד על ילדותה של סבתי ולחזק איתה את הקשר וללמוד כיצד התמודדה עם הקשיים אשר נתקלה בהם, כמו למשל, הנושא של לינה משותפת. מאחל לסבתי שתמשיך לחיות חיים מאושרים ושתחווה עוד חוויות כמו שחוותה כעת ומקווה שכל הנכדים יזכו לשמוע ממנה ולהנות איתה כמוני.