מאגר סיפורי מורשת

שמי שילה קולומבוס, אני ילידת קנדה. נולדתי בשנת 1938 להורים שהיגרו מפולין לפני פרוץ מלחמת העולם השנייה. יש לי אח ששמו ד"ר הארולד מארס, הוא נוירולוג מומחה שגר בארה"ב. בשנת 1965 עליתי לישראל עם בעלי נתן ז"ל. נולדו לנו ארבע בנות ועשרה נכדים.

בשנת 1980 התחלתי לעבוד בעיירת הרצליה באגף הרווחה כעובדת סוציאלית במדור לקשיש. בשנת 1989 החלה עלייה גדולה מברית המועצות. אלפים של עולים עם ילדיהם הקטנים והוריהם המבוגרים הגיעו ארצה כשהם לא דוברים עברית ואינם בקיאים במורשת היהדות וההיסטוריה של הקמת מדינת ישראל. העולים הצעירים הופנו ללמוד עברית באולפן ולחפש מקורות פרנסה, הילדים נשלחו לבתי הספר ובבתים נשארו הסבים והסבתות ללא תעסוקה, ללא תקשורת עם השכנים וללא אמצעים כל יום.

עיריית הרצליה רצתה בקידום השתלבותם בחברה ואני נבחרתי לפתוח להם מועדון תרבות וחברה, לשם מתן תעסוקה, השגתה והעצמת הקשר עם מדינת ישראל והיהדות וכל זאת ללא עלות מצידם.

כבר בפברואר בשנת 1990 פתחנו את המועדון הראשון בארץ. בהתחלה היה לא קל לשכנע אותם להצטרף – הם לא הכירו מושג כזה של מועדון תרבות וחברה, אלא היו רגילים לשבת בבית ולדאוג לבישולים ולנכדים. במסגרת המועדון הם קיבלו הסעות, ארוחות, שיעורים ללימוד עברית, מורשת ואקטואליה, הם עסקו בספורט ואמנות, יצאו לבלות יחד בחוף הים, טיילו ברחבי הארץ, למדו על חגי ישראל והרבו בחגיגות. לחלקם הגדול הייתה זו פעם ראשונה שחגגו יום הולדת, דבר שלא היה נהוג בשעתו בקרב משפחות שהגיעו מברית המועצות. העיריה נתנה דרך המועדון עזרה לעולים עם צרכים מיוחדים. אך הפעילות האהובה ביותר על כולם תמיד הייתה שירה וריקוד בליווי נגינה על האקורדיון ופסנתר שנתרם למועדון.

אחד הטיולים המרגשים ביותר שליוויתי אותם בו, היה אל "יד ושם" ואל בית התפוצות. למרות שכל העולים הקשישים ידעו על מלחמת העולם השנייה, שכן גם הרוסים נלחמו בגרמניה הנאצית, לא הייתה להם הבנה מלאה מה באמת קרה ליהודים. לחלקם אמנם היו קרובי משפחה שנרצחו ב"באבי יאר" אבל המרחק מהם היה גדול ולא הייתה הבנה לגודל הטרגדיה. בביקור משמעותי זה זרמו הרבה דמעות. ניהלתי את מרכז התרבות לעולים ותיקים מברית המועצות כשלוש שנים ובהמשך חלקם השתלבו במרכז יום לקשיש שנפתח לכלל אוכלוסיית הרצליה בגיל השלישי בניהולי. עבורי אלו היו שנים של עשייה מרגשת, מספקת, ומלאת משמעות ציונית.

עזרנו בקליטה ובשילוב של אוכלוסייה זו באוכלוסייה המקומית תוך סיוע ביצירת בסיס תרבותי משותף וקשרים תרבותיים חדשים והצלחנו לתת להם תחושת שייכות לעם היהודי ולמדינת ישראל.

לתמונות ממהלך עבודתי עם העולים, לחצו על הקישור: תמונות ממועדון העולים

הזוית האישית

סבתא: עבורי אלו היו שנים של עשייה מרגשת מספקת ומלאת משמעות ציונית, נהניתי לספר עליהן לנכדי.

גל הנכד: היה לי מעניין, כיף ומלמד לשמוע את העבר של סבתא שלי ולראות שזה עכשיו באתר בית התפוצות.