מאגר סיפורי מורשת

אורי התלמיד מספר: "אבי רונן גדל בישוב קורנית בגליל המערבי. הוא עלה יחד עם הוריו – דליה ובני רז ועם שתי אחיותיו, עינת ואורנית לקורנית, כשאבי היה בן 7. הוריו היו ממקימי קורנית. סבי וסבתי סיפרו לי את סיפור ההקמה של קורנית". הסבא בני רז והסבתא דליה רז (שם נעורים: יונגרמן) אשר נולדה בשנת 1949 בישראל, בעיר פתח תקווה.

להלן הסיפור מפי דליה ובני רז:

"תמיד חלמנו להיות שותפים בהקמת ישוב חדש במדינת ישראל, כחלק מהאמונה במעשה ההתיישבות ומתוך רצון להרגיש שאנו תורמים למדינה ולעשייה הציונית. שנינו נולדנו למשפחות ציוניות ומסורתיות שהוריהן (הסבא והסבתא משני הצדדים) הגשימו את החזון בעצם העלייה מגרמניה, בשנות השלושים של המאה ה20, כחלק מהעלייה החמישית מגרמניה הטרום נאצית. היינו בוגרי בני עקיבא, ושם שאבנו ערכים שבהם האמנו באותה תקופה, אחד מהם היה החשיבות העצומה של ההתיישבות בכל רחבי הארץ.

לאחר מלחמת ששת הימים התחיל מעשה התיישבות מאד גדול בארץ, מתוך מחשבה שרק באמצעות התיישבות ניתן יהיה להחזיק מדינה חזקה ומרתיעה השומרת על אופייה היהודי/ציוני למשך דורות. מדינת ישראל באותם ימים החליטה ליישב את שטחי יהודה, השומרון והגולן ולחדש את ההתיישבות בגליל. גרנו אז בבאר שבע והחלטנו להיות שותפים בהקמת ישוב יהודי בגליל.

בדקנו את כל האפשרויות והחלטנו להצטרף לגרעין "עתיר", שהיה אחד משלושה גרעיני התיישבות שאורגנו על ידי תנועת "האיחוד החקלאי" בתמיכת הסוכנות היהודית, במטרה להקים כפרים תעשייתיים בהר שכניה מול יודפת הגלילית, כחלק מהקמת גוש שגב. באותה תקופה היה נהוג שגרעיני התיישבות עולים למחנה זמני, שבו יש מבנים ארעיים כמו קרוונים ואשקוביות ורק לאחר מספר שנים ובמקביל, נבנה ישוב הקבע ואליו עוברים עם סיום בנייתו. הגרעין שלנו היה מיועד לעלות למחנה בשם "שגב ו'", שהיה ממוקם בשולי הישוב שגב, כחמישה ק"מ ממיקומה העתידי של קורנית.

שנת 1977 הייתה שנת גיבוש הרעיונות, גיוס אנשים ומשפחות לגרעין, ערבי גיבוש ופגישות אחת לשבוע, בחירת וועד ופעילות הוועד כגורם מנהל של הגרעין, מינוי אחד מהאנשים ליו"ר מול המוסדות המיישבים להתנעת התהליך ולעליה מתוכננת בשנת 1978. ההחלטה הייתה להקים כפר תעשייתי, לא שיתופי (מעין מושב עובדים תעשייתי) שהתאים מאד לאופייה של הקבוצה שהרכיבה את הגרעין. גובשו העקרונות העיקריים לחיי הקהילה והוחלט להקים את הישוב כישוב שיתופי (מעין מושב שיתופי תעשייתי) בתחילת דרכו ו לאחר ארבע-חמש שנים הוחלט לבטל את השיתופיות ולעבור למערכת פרטית של כפ"ת (כפר תעשייתי) לא שיתופי.

ביולי 1978 עלינו על הקרקע. 12 משפחות צעירות שעזבו מקור פרנסה, הלכו אל הלא נודע תוך אמונה בהצלחה ובמעשה הציוני. מיד בתחילת הדרך החלטנו לממש את רעיון הכפ"ת ולכן שילבנו את אנשי הגרעין במספר מקומות הקשורים למקצועותיהם כדי לאפשר הקמה/רכישה של אמצעי יצור תעשייתיים. במסגרת זו רכשנו את מפעל "אדן הגליל" ליצור מוצרי פרזול, הקמנו שלוחה ליצור חלקים לטלוויזיות "סלורה" של כפר מסריק ועוד מספר עסקים קטנים. מכיוון שעדין לא היה בית ספר באזור שלנו, ילדי בית ספר וביניהם רונן, למדו בבית הספר היסודי ברמת יוחנן, מרחק של כשעה נסיעה באותה תקופה.

במקביל כל האנשים עסקו בפעילות בוועדות השונות העוסקות בחינוך, גיבוש העתיד, כלכלה, תרבות ועוד, חגגנו ביחד חגים ואירועים קהילתיים אחרים. בשלב זה הוחלט להשקיע מאמץ גדול בקליטה מסיבית של משפחות וזה אכן הוכיח את עצמו. הגיעו משפחות חדשות שעזרו בביסוס הישוב, בקבלת החלטות עתידיות ובשנת 1982 מנינו שלושים משפחות שעלו יחדיו לישוב הקבוע "קורנית" בהר שכניה. טרם העלייה לקורנית החלטנו לממש את הרעיון של יציאה מחיים בשיתופיות ותאריך המימוש היה תאריך העלייה לישוב הקבע.

הישוב בתחילתו

בתקופה הראשונה למעבר עסקנו בחלוקת הרכוש (לא היה יותר מדי), בעבודה בישוב הקבע, בקליטת משפחות נוספות לעתיד ובעצם הישוב התחיל לקבל יותר ויותר אופי של ישוב קהילתי שהוא בעצם המודל המאפיין כיום את רוב ישובי משגב. היום, 42 שנים מאז הקמת קורנית, הישוב מונה כ- 250 משפחות ובהם משפחות רבות של ילדי קורנית.

אפשר לספר המון סיפורים שמחים ועצובים על אותם הימים ואולם בראי הימים ולאחר 42 שנים מאז קבענו ביתנו בגליל המערבי, כאשר אנחנו מסתכלים לאחור אנו רואים: גוש התיישבות חזק עם 34 ישובים שבכל אחד מהם כמאתיים ויותר משפחות, מערכת חינוך מהמובילות בארץ מגיל שלושה חודשים ועד גמר התיכון, ישובים פורחים בהם מערכת קהילתית נהדרת, אלפי תינוקות, פעוטות, ילדות וילדים, נערות ונערים הממלאים את המקומות בשמחה ותחושת המשכיות כה חשובה (יעידו על כך כמות הבנות/בנים החוזרים לאחר נישואיהם לישובים ובונים בהם ביתם), התגייסות רבה – במיוחד ליחידות עילית בצבא ושירות המדינה, מערכת תשתיות – כבישים, ביוב, מים מהמפותחות בארץ, מערכת כבישים המחברים לכל מקום לכרמיאל, לעכו, לקריות, לכביש 6 ועוד ועוד, יחסים מצויינים עם הכפרים הערביים בסביבה (סכנין, עראבה, דיר חנא, כאוכב אל היג'א, שעב, כבול, שפרעם ועוד ועוד..), התפתחות אדירה בקרב האוכלוסיה הערבית ובקרב הישובים הערביים שלעולם לא הייתה מתרחשת בעוצמה כזו ללא ההתיישבות החדשה במסגרת יהוד הגליל. והכי חשוב – אנו מרגישים שנטענו שורשינו במקום. הנכדים שלנו: עמית ושיר שגרים בקורנית ודור, מעין ואורי שגרים במגל, אבל אוהבים להגיע אלינו וזה עושה אותנו מאושרים.

הישוב כיום

סיפורו של חפץ

החפץ שסבתי וסבי, דליה ובני רז הביאו לכיתה, הוא מכלול של שלושה כלים שבהם משתמשים לטקס ה"הבדלה" במוצאי שבת, הטקס שמבדיל בין קודש (שבת) לבין חול (ימות השבוע).

סבתי וסבי נולדו בארץ למשפחות דתיות/מסורתיות. הוריהם (שעבורי הם סבים וסבתות רבא) נולדו בגרמניה בתחילת המאה ה-20 והם ירשו את החפצים האלו מהוריהם שנולדו בשלהי המאה ה-19 לפני – לפחות 120 שנים.

במאה ה-19 ובתחילת המאה ה-20 היהודים בגרמניה ובכלל באירופה שמרו על מסורת ודת, ובתמונות רובם נראים ולבושים כמו רבנים. הגברים עם זקנים ובגדים ארוכים וכך גם הנשים. בכל משפחה יהודית שמרו על מנהגים, מסורות, דת, שבתות וחגים. שבת הייתה קודש, יהודים התפללו בשבתות, התכנסו כמשפחות בבתיהם, קידשו על היין, לא הבעירו אש ובמוצאי שבת וחג  לאחר זמן התגלות שלושה כוכבים בשמים, קיימו טקס של "הבדלה" שבו יש מספר ברכות ומשתמשים בכלים/חפצים מיוחדים .

הכלים הם:

1.כן לנר הבדלה שהנו נר עם שני פתילים שנראה כמו צמה ולכן הכן מתאים לנר כזה שמדליקים בתחילת הטקס כדי לסמל את המעבר בין קודש וחול.

2. כלי שנראה כמו מגדל עם דגל ובו תא קטן מוקף במעין רשת שמכיל גרעיני ציפורן ריחניים להרחה. המסורת אומרת שהריחו ריחות נעימים כדי לחוות חוויה נעימה לפני המעבר משבת של מנוחה ורוגע לתחילת שבוע של עבודה ופעילות או שמדובר שהריחות הנעימים נועדו לנחם את הנשמה בצאת השבת וזה כבר הסבר רוחני יותר.

3.גביע ליין שבו מוזגים יין ומברכים עליו ובעזרת היין מכבים את הנר.

הכלים/חפצים האלו מאד חשובים ליהודים ולכן הם עשויים כסף טהור ועוברים במשפחה מדור לדור. הם מייצגים את הקשר למסורת, לתרבות היהודית ולהמשכיות הדורית של המשפחה והעם היהודי. הכלים נרכשו בגרמניה על ידי סבא של סבי – בנימין רז. הם עברו לסבתא רבתא וסבא רבא שלי – יהודית ושמואל רוזינר (רז) וכשהם נפטרו הכלים עברו לסבי וסבתי – דליה ובנימין רז.

סבי וסבתי – דליה ובנימין רז

הזוית האישית

אורי: נהניתי מאוד לשמוע סיפורים חדשים ומעניינים אודות תקומתו של ישוב קורנית ואודות משפחתי.

אורי