מאגר סיפורי מורשת

שמי ישראל יורוקסל. נולדתי בשנת 1934, אני בן 85. נולדתי בתל אביב, ישראל. הסיפור שאספר הוא מהתקופה שלפני קום המדינה, בזמן שהבריטים שלטו במדינה.

הייתי ילד קטן ובחופשת הקיץ ההורים שלי שלחו אותי להיות עם סבתא שלי, שקראו לה שרה, לבלות איתה בחודשי הקיץ החמים בעיר ירושלים מכיוון שהייתה קרירה יותר. זאת הייתה הזדמנות בשבילי להיות במקום אחר ולבלות עם המשפחה בתקופת חופשת הלימודים.

אחד הזיכרונות שהכי שמורים אצלי מהתקופה ההיא, היא הפתעה שעשתה לי סבתא באחד הימים. כחלק מהבילוי עם סבתא, היינו יוצאים כל יום לעשות טיולים רגליים בעיר. אני זוכר את טחנת הרוח של מונטפיורי ואת מראה חומות העיר העתיקה של ירושלים. אבל טיול אחד זכור לי במיוחד.

הלכתי עם סבתא בין הסמטאות וסבתא לא אמרה לי באותו יום לאן הולכים. אבל ככל שהתקדמנו, ראיתי שיש יותר ויותר תנועה של אנשים לאותו מקום. לפתע סבתא עצרה אותי. עמדנו בסמטה לא מאוד רחבה, שבצד אחד שלה היה קיר גבוה-גבוה, הבנוי מאבנים גדולות מאוד ועתיקות וכל האנשים שהיו בסמטה עמדו עם הפנים לכיוון הקיר והתפללו. אני הייתי אז ילד קטן ונמוך והקיר נראה לי מאוד מאוד גבוה ומרשים. סבתא, שהייתה איתי, גם התפללה ואני עמדתי לצידה. כשעזבנו והלכנו משם, סבתא הסבירה לי שהיינו בכותל המערבי ושהוא הקיר היחיד שנשאר מבית המקדש שנחרב ולכן כל האנשים מגיעים אליו להתפלל.

בתקופה זו, העיר ירושלים והכותל המערבי לא היו בשליטתנו. בשנת 1967 בזמן מלחמת ששת הימים כבשו הצנחנים את ירושלים ושחררו את הכותל המערבי.

הסמטה הצפופה שהייתה פעם, ועוד מבנים מסביבה, פונו לטובת בניית רחבה גדולה כדי שאלפי אנשים יוכלו לבוא למקום שכל כך חשוב לעם היהודי. לכן היום ישנה רחבה גדולה ופתוחה לפני הכותל. אבל אני עדיין זוכר את המראה של הקיר הענק, שמולו עמדתי ואת הסיפורים של סבתא על חשיבות וקדושת המקום.

הזוית האישית

הנכד אהוד: למדתי שפעם לא הייתה הרחבה הגדולה שלפני הכותל ובגלל שלא היה מספיק מקום להתפלל, הרסו בתים והכינו את הרחבה. בנוסף לכך, למדתי שהכותל תמיד היה ויהיה חשוב ליהודים.

סבא ישראל: הבנתי את חשיבותו של הכותל המערבי לעם ישראל, היות והוא השריד האחרון שנשאר מבית המקדש.