מאגר סיפורי מורשת

שמי צדוק אלווילי להוריי קראו לוי ורחל להם נולדו שישה בנים וארבע בנות. עלינו לארץ בשנת 1951 מכורדיסטאן. ילדות מיוחדת עברה עליי והחיים בארץ הביאו תקווה לעתיד לשייכות וקשר לאדמה.

זוכר, שבארביל (מקום הולדתי) לקחו אותנו לבית הכנסת גדול שם אספו את כל היהודים שעולים לארץ ישראל לקחו אותנו במטוס לקפריסין לחניית ביניים ומשם הגענו לארץ ישראל. בארץ נאספנו על ידי משאיות לשער עלייה בעתלית ליד חיפה. נשארנו שם קרוב לחודש כל כמה משפחות באוהל אחד לארוחות קיבלנו תלושים, איתם עמדנו בתור לחלוקת לחם ומאכלי יסוד. בגיל 10 עמדתי ליד השער מסביב היו גדרות שמירה לאירופאים שהגיעו עזרתי בנשיאת המזוודות בידי ומלווה אותם וכך קיבלתי דמי כיס.

קרוב לחודש נשארנו שם עד שבאמצע לילה אחד, באו ולקחת אותנו במשאיות ישנות. לאחר נסיעה ארוכה הגענו באישון הלילה לראש פינה, כל משפחה קיבלה פחון למגורים. היה חושך לא ראינו מספיק ברור, לאן הגענו. בבוקר ראינו שדה שומם, צמחי סברס, עצי אקליפטוס ופחונים. לא היו מים, השירותים היו רחוקים בשדה. כדי לספק לנו מים היה מגיע כל בוקר רכב עם טנק מלא מים מאחור עם דליים. נתנו לנו גם מיטות מתקפלות ושמיכות.

בצרכנייה סיפקו לנו מזון מועט על פי תלושים, הקצבה לכל משפחה. לילדים קטניםסיפקו אבקת חלב ולגדולים לחם ובצל וכן אבקת ביצים ומרגרינה. זכור לי טעמו של אורז בן גוריון, שנקרא היום פתיתים …

מחנה עולים "שער העלייה", 1950

היו ימים…

לאט לאט המקום התפתח ופתחו צרכניות. היה קשה, אבל האווירה הייתה טובה. מזג אוויר בדרך כלל טוב. בימות הגשמים היה קשה, כי היה ממש קר.

לאחר זמן מה הוקם בית ספר, שם התחלתי ללמוד. זכור לי, שבן גוריון הגיע לביקור וזכיתי ללחוץ את ידו, דבר שחיזק אותי מאוד. כך למדנו והסתדרנו על פי הגילאים. בבית הספר אמרו לנו שיש מקום,יישוב חדש שנקרא "סאסא". להקמת היישוב לקחו אותי יחד עם עוד בני נוער נוספים להכשיר את האדמה. סללנו שביל וכל האבנים פוזרו לכל צד, הקמנו צריפים מעץ. עבדנו שם במשך חודש ובסיום חזרנו הביתה והמשכנו ללמוד. המנהל כינס אותנו להודעה על הקמת מושבים בשם: תענך, נוגה, רווחה ועגור. אותי סיפחו למושב עגור ליד בית שמש – הר טוב נשארנו שם. כל יוצאי כורדיסטאן התחלקו למושבים: רווחה, נוגה, עגור ותענך. קיבלתי תפקיד לעבוד בהכשרת פרדס לפירות הדר. העבודה הייתה להכין גומות לשתילי העצים על מנת לטפח את המקום אנשי המושב התחלקו לשתי קבוצות, שכל קבוצה תסדר חלק אחר. לאחר זמן מה ברחנו משם, מפאת הקשיים המרובים.

משם עברנו למקום שנקרא "כפר ענא" כיום אור יהודה. אבי הלך עם עוד שתי משפחות לדבר עם מנהל המעברה וביקשו לעבור לשם וכך עם כמה משפחות עברנו למעברת כפר ענא. באותה תקופה הוקמו שכונות שונות: כפר ענא, סקייה א' וסקייה ב'. בכפר ענא גרנו באוהל אחד שלוש משפחות המצב היה קשה מנשוא גשמים עזים הרטיבו וקיררו אותנו. מים הביאו בטנקים, נפט הגיע על סוס ועגלה. בחוץ היו צועקים "נפט" "מים". ויצאנו עם כלים מהבית לקנות.

מ"רמת הדסה" הגיעו לראיין את המשפחות. אני התעניינתי ללכת למוסד ללמוד. הוריי לא ידעו קרוא וכתוב וביקשתי שיחתמו על מסמך שהם מסכימים להוציא אותי למוסד. אף שלא ידעו על מה חתמו אמרתי שזהו מסמך לקבלת תמיכה… זו הייתה הזדמנות עבורי לצאת ללמוד ולהתפתח, כיוון שהיינו הרבה ילדים בבית, החתימה שיחררה אותי משם. לאחר זמן, שלחו לי בדואר כרטיס "אגד", שאוכל להגיע ל"רמת הדסה". המוסד ליכד שם את  בני הנוער הצעירים שנאספו שם. ההורים לא ידעו לאן אני הולך הם חשבו שאני הולך למקום של הכשרת הישוב לחודש כמו פעם. למעשה התכוונתי ללכת למוסד ומשם לקיבוץ וכך התפזרו כל 30-40 ילדים לקיבוצים שונים ברחבי הארץ.

אני קיבלתי לצאת עם קבוצת בני נוער לקיבוץ גלעד בהר אפרים ליד דליה, רמת השופט, הוריי לא ידעו על כך. שם היו לי חיים טובים מאוד. בקיבוץ זה רוב הקיבוצניקים היו יוצאי אירופה. חבר הכנסת, אבא אבן, היה חבר קיבוץ זה ושימש כשר החוץ. בזמנו היה נוהג בחוזרו מנסיעותיו אל המדינות השונות לתת לנו הרצאות על מה שקורה בחוץ.

בקיבוץ למדתי בבית הספר, היו לי תנאים טובים, מגורים בחדר ואוכל טוב, בנוסף ללימודים הוכשרנו במלאכות שונות. עבדתי מספר שעות בנגרייה ומשם שיבצו אותי להיות רועה צאן, שם התחברתי לטבע, הייתי יוצא עם עדר צאן לשדות ללקט עשבים. בחזרתי הייתי חולב את הכבשים בעצמי.  את החלב בתוך הדלי הייתי מוזג לכדים של פעם, כדים שסוגרים ומקפיאים בבריכת מים. למחרת משאית הגיעה לאסוף את הכדים לתנובה.

לאחר זמן מה הוציאו אותי לעבודה בפלחה, בגן הירק. עבדתי עם טרקטור והיינו שותלים: צנון, חסה, סלק. לפרות ולכבשים היינו מכינים תחמיץ וכך הן היו מניבות יותר חלב. שילבתי עבודה עם לימודים ומידי פעם הייתי יוצא לשדה בחוץ, כמו: לכביש הסרגל ולצומת מגידו. הייתי חורש וזורע שם חיטה שעורה סלק וכותנה.

להוריי נשלחה הודעה אודות מגוריי בקיבוץ ובישרו להם שאחזור הביתה בתקופת החגים לבקר. כך הייתה הקלה משמעותית למשפחה ולי אפשרות להתפתח בדרכי, בלימודיי ובעבודתי.

בגדיי היו נאים ותנאיי היו משופרים. לחג הפסח ציידו אותי בתבנית ביצים, איתה נסעתי מקיבוץ גלעד לתל אביב ומשם לכפר ענא. הוריי שמחו לראותי, נראיתי טוב והם היו מאושרים. חגגנו פסח כהלכתו. הקיבוץ צייד אותי בכרטיס נסיעה הלוך ושוב. לאחר החג חזרתי בחזרה ללמוד לעבוד לקבל חינוך טוב. עבורי זה היה טוב מאוד לחיות בקיבוץ. בערבים היו חוגים, משחקים, ריקודי עם ועוד חיי חברה מגוונים.

חברי ואני נבחרנו לצאת לקורס בכפר תבור במשך שבוע ימים ללמוד ריקודים. ישנו, אכלנו ולמדנו לאחר מכן חזרנו לקיבוץ ללמד את שאר חברת הנוער את הריקודים המיוחדים שלמדנו בקורס. ריקודים נוספים, פרט למעגלי ה"הורה" שהיו פופולאריים בימים ההם. כך התפתחתי והתקדמתי עד שנת 1956 שנת הגיוס שלי.

רוב החברה גויסו לנח"ל מוצנח. הייתי צעיר מכולם בשבעה חודשים, לכן לא התגייסתי מייד וחזרתי הביתה. עם כישוריי כטרקטוריסט עם גלגלים ושרשראות היינו חורשים להוציא אדמה ואז היינו עוברים עם דיסקוס לפורר את הגושים לחול לשבח את הזריעה. חברת עופר טרקטורים חיפשו עובד, הם שמעו על עברי לקחו אותי לשבוע עבודה בקיבוץ צאלים בדרום. שם סללנו כבישים. זכור לי שהכול היה שומם ופיתחנו את הסביבה. השכר היה יפה וכלל לינה וארוחות.

שנת גיוסי הגיעה ונשלחתי לקורס נהג טנק למחנה ג'וליס בדרום. שם למדתי להיות טנקיסט. כחודש ימים לאחר מכן עברתי לגדוד 52 של הטנקיסטים ליד צומת גדרה. בשירות הסדיר שלי שירתתי כנהג טנק. לאחר מכן היו תקריות בצפון עם הסורים. נשלחנו כשתי מחלקות להתקיף וכך שמרנו על הטרקטוריסטים שימשיכו לחרוש את האדמה. במחנה צבאי בעין גב כל הטנקיסטים עצרו על יד קיבוץ דפנה. היה זה מקום נוח להישאר ולצאת להתקפות משם, כנגד האיומים מסוריה כדי שקיבוצי המקום ימשיכו לעבוד בחקלאות ללא הפרעות.

בתום שרותי הצבאי חזרתי הביתה. בשל חוסר עבודה במרכז נסעתי לאחי בדרום. שם הוא היה סגן של מעברת "גבנדורות" שלימים הפכה לשדרות. הגיעו לשם הרבה עולים חדשים. עבדתי עם אחי וקבלנו למעברה את כל יוצאי צפון אפריקה. היינו מחלקים להם דלי, מטאטא, מיטה מתקפלת, אוהל עם פחונים שבדיים. כך החל המקום להתפתח. בהמשך פתחנו צרכנייה שכללה מוצרי מזון כלליים ירקות פירות ומצרכי יסוד.

הייתי מגיע לסירוגין לבקר בבית הוריי. כעבור זמן מה חזרתי לאור יהודה לחפש עבודה יציבה בעבודת בניין. למדתי להרכיב פיגומים ולאט לאט התפתחתי בענף הבניין והתקדמתי בתחום. לאחר כחצי שנה הפכתי להיות קבלן משנה של פיגומים. בזמן זה הקמתי את ביתי. התגוררנו תחילה בצריפון ואז כעבור שנה קנינו דירה קטנה בבניין ולשם עברנו זוג עם תינוק, הבן הבכור שלנו מתוך ארבעה ילדים.

כעבור מספר שנים כשהייתי יציב כלכלית, עברנו לדירה מרווחת בשכונה החדשה באור יהודה הנקראת "קריית גיורא". המשכתי לעבוד בצורה רציפה ומאומצת מאוד, כדי להשלים את הפער בין דירה לדירה ולהגיע רמת חיים גבוהה וטובה יותר, כפי שתמיד חלמתי ורציתי להגשים זאת.

למרות שהתקדמתי כלכלית אני גדלתי על ערכים של הסתפקות במועט כבוד ואחדות. תמיד בירכנו את השכנים וכל מי שעבר מולנו לשלום, הייתה אווירה משפחתית וחמימה וכך השורשים עברו לדור הבא. עד היום אני מתגורר באור יהודה אשר הולכת ומתפתחת וזוכר את אדמת הרגב כשהגעתי אליה.

אסיים במילות השיר שכתב והלחין: עוזי חיטמן – השיר המבטא את תחושותיי:

"כאן נולדתי, כאן נולדו לי ילדיי, כאן בניתי את ביתי בשתי ידיי".

אני זכיתי להרגיש את טעם ההתיישבות הראשונית, את החלוציות, את האהבה לאדמת ארץ ישראל, את החיבור לכל פיסת אדמה, אני מחובר למדינה ואת הערכים אני מנחיל לילדיי אשר נולדו לישראל היפה והמוכנה. על כך אני גאה שהייתי חלק בהקמת המולדת ואף השתתפתי במלחמות למענה. כך ילדיי נכדיי ושאר דורות ארץ ישראל קיבלו מדינה לתפארת.

ארץ ישראל היא גאוותי.

הזוית האישית

מעיין שמחה: סבא צדוק הוא סבא מיוחד במינו עם הרבה רגש, אהבה לטבע, לבעלי חיים ולבני אדם. כאשר הוא ניכנס להגות בעברו, הוא חוזר לתקומת המדינה, לחיי הצנע, לתקופת העלייה ולאיחוד קיבוץ גלויות. בחרתי לכתוב עליו על מנת לשמר במקצת את הזיכרונות של העברו שהם ראי לסיפורי הקמת המדינה.