מאגר סיפורי מורשת

שמי חיה פרג'ון, נולדתי בתאריך 1ביולי 1948 להורי יואל ואיטה ואחותי רחל. נולדתי בפולין בעיר ג'רג'ניוב על גבול גרמניה. היום אני אימא לארבעה ילדים סבתא ל- 14 נכדים ויש לי נין אחד. כיום אני לא עובדת אבל מפנקת את נכדיי, עוזרת למשפחתי וגם לאנשים שהם לא ממשפחתי. אני רוקדת ריו אווריטו (נהר זורם) ריקוד חופשי, המלווה במדיטציות ומתיחות לגיל השלישי.

כשהייתי בת שנתיים נולד אחי הקטן אריה. ילדותי עברה עלי בקשיים, זאת משום שהורי היו ניצולי שואה, וגם בגלל שהייתי חולה המון. היה לי ולהוריי קשה להסתדר עם המצב. המון פעמים קראו לי 'יהודייה מלוכלכת' ו'מסריחה', היו נזירות שהכריחו אותנו להשתחוות להן. בחג המולד היה קר בחוץ והלכנו לחגוג בעבודה של אבא שלי, בכניסה היה עץ אשוח מקושט עם אורות ונתנו לכל ילד מתנה. המתנה שלי הייתה תפוז אחד מארץ ישראל, ואת הריח שלו אני לא אשכח לעולם, ואמרו לנו שבארץ ישראל יש המון תפוזים. יום אחד אימא שלי שלחה אותי לקנות חלב, פעם היו מוכרים את החלב בכדים ישר מהפרה: הייתי הופכת את הכד והחלב לא היה נשפך, כי הוא היה  מאוד סמיך. ליד הבית שלי היה נהר, הלכתי עם אחותי בשלג ובתוך השלג היו צומחים פרחים לבנים, זה היה מאוד יפה. ליד הבית שלי הייתה גבעה ואבא ואימא שלי שמו אותנו "במגלשה", אחותי הייתה מקדימה, אחי הקטן היה באמצע ואני מאחורה. אבי היה דוחף אותנו למטה ואימא שלי הייתה עומדת למטה ותופסת אותנו. בפולין היה מאוד קר, היה מינוס 30 מעלות, ועל החלונות בבתים היו פתיתי שלג בכל מיני צורות. הורי היו הולכים לקנות לנו אוכל והתור היה ארוך והם היו צריכים לחכות בתור כמה שעות.

בגיל שמונה, בשנת 1957, עליתי לארץ ישראל. הדרך לארץ ישראל לא הייתה פשוטה, יצאנו מורשה ברכבת עד איטליה, הגענו לאנייה "ארצה". הייתה סערה בים והרבה אנשים לא הרגישו טוב ואני הייתי ביניהם, ורציתי מאוד לחזור הביתה. אחד העובדים אמר לי בפולנית "אני אעשה לך גשר בים ותחזרי הביתה". בסופו של דבר הגענו לחיפה. (אחרי שעשינו את העלייה כבר לא העלו לאנייה בני-אדם אלה רק חיות). כשעמדנו על הסיפון וראינו את חיפה זה היה מאוד יפה ומרגש. חילקו את כולנו לערים שונות. אותנו הביאו לראש פינה גבול לבנון. קרובת משפחה שלי שהקימה את קיבוץ געש (באזור השרון) מאוד התנגדה שנגור רחוק ממנה והיא נלחמה שנגור קרוב עליה כי דודה שלה (הורי) עברו את השואה.

אני ומשפחתי 

התקופה היפה בחיי

העבירו אותנו לקיבוץ יקום, שזה ממש קרוב לקיבוץ געש. זו הייתה התקופה הכי יפה בחיי. בקיבוץ הפרידו בין ההורים לילדים, הילדים ישנו בבית הילדים. באמצע הלילה היינו יוצאים מהחלונות ומציצים לסרטים של המבוגרים. היו לילות שהחלטנו לעשות לילה לבן והיינו מגיעים לפרדסים ומקימים אוהלים וזה היה כיף לא נורמלי. בבוקר כשחזרנו כעסו עלינו מאוד כי לא ידעו שברחנו. בכל מקום בישראל היה ריח מדהים של פריחת פירות הדר, במיוחד בקיבוצים, וגם ריח של רפתות ששם היו הפרות.

אבא שלי היה לולן ובלול היה תרנגול, ומי שהיה נכנס ללול התרנגול היה תוקף אותו, כשהיינו נכנסים ללול היינו ממש מפחדים וישר בורחים למעין עגלת תבואה כזו כדי שהתרנגול המשוגע לא ינקר אותי ואת אחיי, זאת הייתה חוויה נהדרת. הגענו ללול בשביל לעזור לאבא שלי לאסוף את הביצים ותמיד כשהיינו מגיעים היה מחכה שם התרנגול המשוגע, ומרוב פחד כל תבניות הביצים היו נופלות ונשברות. אמי לא הסתגלה לאופי החיים הקיבוצי, ומשיקולים משפחתיים לאחר כשנתיים וחצי עברנו למעברות בנוף ים. כעבור שנתיים עברנו להרצליה שהיא מקום הקבע שלי ושל בני משפחתי.

הרצליה

למדתי כאן בבית הספר ויצמן מחזור ל"ג. בגיל 16 הכרתי את בעלי היקר והאהוב, אלי. התחתנו בזמן מלחמת ששת הימים, אני הייתי בת 19. נולדו לנו ארבעה ילדים שגם הם למדו בבית ספר ויצמן, וגם נכדי לומדים בבית ספר ויצמן. ביניהם יובל שלוקחת חלק בתכנית הקשר הרב דורי, אשר הביאה אותי להעלות את סיפור חיי על הכתב. סיפור זה יעבור מדור לדור ויישאר כתוב.

הזוית האישית

סבתא חיה: כל תקופת ילדותי לא הייתה קלה, וברגע שהגעתי לארץ ישראל רוב הדברים השתנו לטובה.

הנכדה יובל: סבתא שלי עברה המון חוויות בחייה, חלקן טובות וחלקן פחות, יש חוויות שנשכחו, נמחקו, אך לצידן שזורות חוויות שמחות יפות וקסומות. יש האומרים "משנה מקום-משנה מזל", במקרה של סבתא זה ממש נכון. היא עברה הרבה מאוד מקומות וכך המזל השנה שוב ושוב והשתפר.