מאגר סיפורי מורשת

העלייה לארץ : סבתא רבתא יונה נולדה בבולגריה בשנת 1918. בעיר צ'ירפאן, למשפחת סוחרים.

סבא רבא משה נולד ב- 1915 בטורקיה, בעיר אידרנה שנמצאת בגבול שבין טורקיה לבולגריה.

בשנת 1939 עלו לישראל ממש עם פרוץ מלחמת העולם השנייה עם בנם הבכור יעקב. עליה מסיבות ציוניות .

הם יצאו  מוורנה שבבולגריה בסירת עץ ללא מנוע הנגררת על ידי ספינת עולים בשם רודניצ'אר ג'.

בהגיעם לים האגאי נקלעו לסערה גדולה שכמעט הטביעה אותם ושאילצה אותם לעגון באי רודוס,

להצטייד במזון ולהמשיך בהפלגה לישראל. עם הגיעם לחופי ישראל, נחתו על חוף הים שמדרום להרצליה

ונתפסו על ידי הבריטים (עליה בלתי לגאלית). המשפחה הופרדה: הילדים נלקחו לבית ילדים בתל אביב

והמבוגרים נשלחו למעצר במחנה הצבאי בסרפנד (צריפין של היום). לאחר כחודש הושמו במחנה עולים של ההסתדרות ברח' עליה בתל אביב.בתחילת 1940 הובאו 7 משפחות, ביניהן משפחת רייטן לקיבוץ עירוני

("החבורה") שהוקם בחולות בדרום בת – ים שהייתה באותה עת מושבה קטנה בת כמה מאות תושבים

ובעת הזו אוחדו עם הילדים. המושבה בת ים (בית וגן לשעבר) שכנה בלב הדיונות שמדרום ליפו,

מערבית לחולון, מנותקת מתל אביב, והוקמה ב- 1926.עם פרוץ מלחמת העולם השנייה היו בה כ-250 משפחות.

 

המושבה הייתה כלואה בין חולות טובעניים בדרום לכיוון "נבי רובין" – "פלמחים" של היום, במזרח מעבר

לדיונות – המושבה חולון ומצפון, העיר הערבית יפו ושכונתה הדרומית והעויינות "ג'בליה" "גבעת עליה" של היום.

הבתים היו קטנים, מוקפים דיונות ובחצרות לולי תרנגולות וגינות ירק."החבורה"- קיבוץ עירוני- ב"חבורה"

שוכנו שתי משפחות בחדר אחד, חלק מחבריה עבדו  בשרות הקבוצה ורובם בעבודות חוץ

(טיפול בילדי המושבה, גננות, פריקה וטעינה של סחורות בעיקר בנמלי עזה ורפיח, סלילת כבישים,

נטיעת פרדסים וכו'). לא ניתן תשלום בעד העבודה – זה נאסף על ידי מנהלי הקבוצה לצורך המחייה המשותפת שניתנה לחברים ללא תמורה.בסוף שנת 1941 ותחילת 1942, החבורה התפרקה לאיטה.

יונה ומשפחתה נותרו לגור בבית ששימש אותם עד כה. בית קטן שהיה הדרומי ביותר במושבה,

עם רעפים אדומים ובלב החולות. יונה עבדה כמטפלת בילדים קטנים ולעיתים כפועלת בבית חרושת

לשמן שהוקם במושבה. משה יצא לעבודות חוץ ברחבי הארץ.במלחמת השחרור נטלו בני הזוג חלק

פעיל בהגנת המושבה, משה במטה ה"הגנה" וכמפקד עמדת "לוין אפשטיין" ויונה במסגרת שירותי

העזרה הראשונה ב"מגן דוד אדום". עם הכרזת המדינה, משה הניף את דגל הלאום על הארובות

ב-"לוין אפשטיין" (הדגל הראשון שהונף בבת ים), מיד אחר כך הערבים מיפו פתחו בירי לכיוון הדגל

וכך החלה מלחמת ההגנה על בת ים.המושבה היתה מנותקת מתל אביב ולכן נפרסה רשת על הדיונות

בין בת ים לחולון ועל גביה נסעו משוריינים שהביאו אספקה לתושבים.במהלך המלחמה נהרגו ונפצעו חלק

ממגיני המושבה.רק לאחר כיבוש העיר יפו חודשה תנועת האוטובוסים לתל אביב דרך יפו.

 

בשנת 1943 נולד להם בנם השני (סבא שלי) לצורך לידתו נאלצה יונה לנסוע באוטובוסים לבית היולדות

ברחובות דרך תחנה מרכזית בתל אביב (כמה שעות).

בשנת 1946 עברו לגור בבית עם עוד משפחה ממש ליד חוף הים של המושבה (חוף הסלע).

שני בניהם היו אנשי ים הן באגודה הימית של הפועל בבת- ים והן בשרות בחיל הים.

סבי היה קצין בדרגת אלוף משנה.ככל העולים גם משה ויונה עבדו עבודת כפיים למחייתם ונשארו לגור במקום גם לאחר שפוזרה "החבורה". ביתם היה הבית הדרומי ביותר במושבה ומוקף דיונות. את פרנסתם מצאו

בדוחק בין אם בעבודות לילה או בבניין ואם זה בעבודות משק הבית למיניהן.

 

לאחר זמן מה החל משה לעבוד בבית הדפוס "לוין אפשטיין" ששכן ברחוב רוטשילד במרכז המושבה. יונה מצאה עבודות כמטפלת (של ילדי משפחת בן-ארי) וכן בעבודות המזדמנות בבתי חרושת "שמנון", "ארטיק" וכו'.

בשנת 1948 עם גל העליה הגדול לישראל, הוקמהבמושבה מעברת אוהלים גדולה.

יונה היתה מראשוני המתנדבים לסייע לעולים במסגרת"ארגון אמהות עובדות". היא נחלצה לאסוף

תרומות של כלי בית ולבוש הן מהתושבים הוותיקים והן מהמעט שהיה בביתה. בשנות ה-50 וה- 60

יונה ומשה המשיכו לעבוד כפועלים. יונה פעלה בבתי מלאכה כתופרת ובתל אביב כמטפלת בילדים.

משה פנה לפעילות ציבורית כמנהל לשכת העבודה במקום וחבר המועצה המקומית ואח"כ

כמנהל סניף של קופת החולים.על אף המצוקה הכלכלית, משה ויונה חלקו את פת לחמם עם

מובטלים שהגיעו לביתם לבקש עבודה. ציטוט מיונה:"היה ממש מעט וגם לנו לא היה תמיד מה לאכול

אבל כאשר הושטה יד בבקשת עזרה מעולם לא השבנו אותה ריקה". במרץ 2012, נערך טקס

על ידי עמותת ותיקי בת ים. במעמד זה קיבלה יונה תעודת הוקרה והסתבר שהיא היחידה שנותרה

בחיים מבין ותיקי ומקימי בת ים.

הסבא : החלק בו נטלתי בהכנת המצגת הפגיש אותי שוב עם המעשה הציוני של הורי שהגיעו

לארץ כחלוצים, עבדו קשה ותרמו לשגשוג ולביטחון במדינת ישראל,

שהם מנת חלקנו היום. שמחתי מאד שנועה בחרה ללמוד ולעקוב אחר מעשיהם של סבא רבא

וסבתא רבתא שלה – חיבור למורשת ולבסיס של המדינה והמשפחה.

הנכדה: אני שמחתי לעשות עבודה זאת המלמדת על עבר משפחתי ועל חייהם של סבא רבא

וסבתא רבתא שלי. נהניתי להעביר יותר זמן איכות ולדבר יותר עם סבי, שגר במרחק כשעה ממני.

עניין אותי ללמוד  איך הם חיו, כיצד נראו הספינות המעפילים, מה היה הזיכרון שלהם ממקום חייהם,  

וכמה חוויות היו להם. ארצה ששאר משפחתי תדע עליו.