הקופטאר המוכשר
ליעקב הרשקוביץ יש בלב שתי אהבות גדולות - אשתו ואפיית עוגות
נולדתי בשנת 1922, בעיר פיאטרה ניאמץ שבחבל מולדובה.
העיירה היתה אז שייכת להונגריה. בפיאטרה ניאמץ היה נוף קסום של אגמי מים והרי
הקרפטים. היה בה מרכז יהודי גדול ותוסס וכ- 45,000 יהודים גרו שם.
העיירה פיאטרה ניאמץ
הבית שלי היה ברחוב אובור 55 בפיאטרה ניאמץ. היו
בבית שלושה חדרים ומטבח. היה לבית מרתף, שבקיץ היה בו קר ובחורף היה בו חמים. היתה שם
תמיד חבית גדולה עם חמוצים. בבית גרנו 13 נפשות: ההורים, צביה ולופו (זאב), סבא
וסבתא, ותשעה אחים: חיים, שהיה הבכור, ואחריו היו רבקה, דבורה, חנה, הרשקו, מיקו,
אדלה, לובה, ואני יענקל'ה (יעקב), בן הזקונים.
אחד הרגעים שאני הכי זוכר הוא הכניסה לכיתה א'. אמא
הכינה אותי בבוקר, צחצחה לי נעליים והלבישה אותי יפה. היתה מסיבה בכיתה לכבוד
תלמידי כיתה א'. כל ילד היה צריך לדקלם שיר בחרוזים ואני זוכר את כל החרוזים עד
היום…
זכור לי הטעם הענוג של הגפעלטע פיש, מרק הבקר,
הממלאי, והממליגה שסבתא היתה מכינה. בערב שישי היו מתיישבים כולם לבושים יפה מסביב
לשולחן, אמא היתה מוציאה פשטידה גדולה חומה מהתנור, ומורחת מעל שמנת וכולם היו
אוכלים ביחד.
כילד אהבתי לעסוק בספורט: שחיתי, והתאמנתי
באגרוף, ורצתי וגם שיחקתי בקבוצת נוער של כדורגל, והשתתפתי בתחרויות אתלטיקה
אזוריות.
יענקלה הצטיין באתלטיקה וספורט
רהיטים או מאפים?
לאבא היו שני סוסים צעירים. מיד שבוע הוא היה
רוכב העירה להביא ענבים, מרחק 30-40 ק"מ. אני הייתי מצטרף אליו על העגלה ויחד
מלאנו אותה בענבים. למחרת היה מוכר אותם בעיירה.
אמא היתה עובדת קשה, מבשלת ומארגנת
את הבית לכל 13 הנפשות.
חיים היה יוצר דגמים מיניאטוריים של רהיטים, אותם
אבא היה בונה עבור הלקוחות. מהדגמים האלה היו מזמינים את הרהיטים. רציתי ללמוד גם
להכין מיניאטורות אבל חיים היה מורה קשוח מידי ולא היה לי כיף ללמוד ממנו.
חיים גם עבד עבור אחת הקונדיטוריות. יום אחד בעל
הקונדיטוריה שאל אם יש איזה בן במשפחה שיכול לבוא לעבוד בקונדיטוריה. היתה זו
קונדיטוריה של שני אחים מומחים גדולים, ג'ורג' וניקולאי. הייתי עובד במשך היום
ומשלים לימודים אחר הצהריים. משך שלוש שנים ארכה ההכשרה ורק אחר כך קיבתי משכורת.
סך הכל 12 שנים עבדתי שם.
עוגת קומות בסגנון אירפואי
בואם של הגרמנים
בשנת 1940 פרצה המלחמה. היטלר אמר לפולנים שייתנו
את דנציג, והגרמנים פלשו לשם ולקחו את העיר בכוח. משם הם עברו לכבוש את בלגיה
וצרפת. רומניה חברה לאיטליה וגרמניה כבת ברית. כל המדינות האלה היו בידי הנאצים.
התחילו לקחת יהודים. אבל אנתונסקו (השליט
ברומניה) אמר שהוא לא מוסר את היהודים והחליט שהוא משתמש בהם ככוח עבודה במקום
הצעירים שיצאו לחזית. היהודים נשלחו לעבודות כפייה כמו בניית מסילות, בניית
בונקרים. גם לי קראו ושלחו אותי לביצוע עבודות פרך. אחרי מלחמת עולם שניה היה נורא. הגרמנים ברחו
והרוסים הגיעו. תפסו בתוך העיר את כל היהודים והצעידו אותנו ברגל.
ההעפלה על "פאן יורק" ו"פאן קרסנט"
בשנת 1946 יצאתי להכשרה של תנועת נוער שנתנה
עבודות תעסוקה לצעירים יהודים. הייתי בהכשרה קרוב לשנתיים ובדצמבר 1947 עלינו 15,000
צעירים על שתי
אניות: 6,000 על "פאן קרסנט" ו9,000 על "פאן
יורק". הפלגנו לארץ ישראל. אבל לפני שהגענו לארץ בלב הים הקיפו אותנו מארבעת
הצדדים אניות של הבריטים. הם לא נתנו להתקרב לארץ והכניסו אותנו לקפריסין.
האניה פאן יורק
ליל שמירות ואהבה
את טיה, אשתי, הכרתי בקיבוץ ברומניה, שם עברנו
הכשרה חלוצית. עבדנו בשטח חקלאות בשדות אורז. כל לילה היו מצוותים זוגות לשמירה.
לילה אחד אני שומע את המנהל מכריז "יעקב וטיה עולים לעשות ביחד שמירה
היום". למחרת הגיע לאוזני השמועה שהיא מחבבת אותי, והתחלנו לפטפט וקצת לפלרטט.
ואני ראיתי שיש לנו שפה משותפת.
התארסנו ברומניה. והחלטנו שנתחתן כשנגיע לארץ.
בסוף יצא שהתחתנו בקפריסין. אני וטיה עלינו לבדנו על האניה, המשפחות שלנו נשארו
ברומניה. במשך כשנתיים 1947-1948 היינו תקועים במחנה הפליטים בקפריסין. במחנה
בקפריסין שמענו את החדשות מישראל שהרמקול שידר את בן גוריון: "אני מכריז על
הקמת מדינת היהודים בארץ ישראל". וכולם יצאו לחגוג בתוך המחנה. היו הרבה מאד אנשים במחנות בקפריסין. ואז לאט לאט
התחילו להגיע לארץ. אני זוכר שבמשך התקופה שם בניתי תנור בוץ ואבנים
והתחלתי לעבוד באפייה. מחוטי ארגזים הכנתי מטרפה…
יעקב וטיה (אסתר) הרשקוביץ
הקונדיטור שהפך לאגדה
הגענו לארץ והתיישבנו בלוד. העיר היתה ריקה. מי
שהיה נשוי קיבל מהסוכנות דירה עם חדר שינה ומטבח. כעבור כשנה נולדה הבת שלנו.
קיבלנו מהסוכנות 25 לירות ומיטת ברזל בשביל התינוקת.
בשבוע שבתנו, רחל, נולדה אמרתי לטיה "אני
צריך ללכת לתל אביב לחפש עבודה". הלכתי בכל העיר ושאלתי אם הם צריכים קונדיטור.
נכנסתי לרחוב שיינקין 22 בתל אביב. היתה שם קונדיטוריה גדולה. שאלתי את בעל הבית,
יצחק לנצ'נר, "אולי אתם צריכים קונדיטור?". סיפרתי לו שאני מרומניה
ושאני יכול להראות לו מה אני יודע להכין, ואחרי שבוע ניסיון הוא אמר לי: "כמה
אתה רוצה לשבוע?". ואני אמרתי לו: "כמה שתיתן לי – אני אשמח". אני ידעתי שהוא מאד מרוצה. הוא נתן
לי 15 לירות לשבוע.
תוך זמן קצר התפשטה השמועה בתל אביב שהגיע
קונדיטור מומחה מרומניה, וכולם רצו שאבוא לעבוד איתם.
אני לא נרתעתי מעבודה. אחרי שסיימתי משמרת
בקונדיטוריה גם הייתי שוטף את המדרגות בבניין ארבע קומות שגרנו בו, בשביל עוד 5
לירות. הבאתי בסוף היום 25 לירות ואמרתי לאשתי: "תראי כמה כסף
הרווחתי!". והרגשנו עשירים..
אני אוהב את האפייה. התחלתי לאפות בגיל 12! זה מקצוע
שצריך להפעיל את הראש. נהניתי להכין עוגות עם קישוטים. ואהבתי ליצור עוגות בצורות
שונות, לתכנן ולהכין אותן. הכנתי עוגות מיוחדות לאירועים, לבר מצוות ולחתונות. היה
לי סיפוק וגם הרווחתי כסף. מזה הצלחתי לקנות דירות.
קונדיטוריה בוסין ברחוב העלייה בתל אביב
שתי אהבות נצחיות
הייתי קונדיטור בארבע קונדיטוריות שונות, כמה מהן מאד מוכרות, עד שפתחנו עסק משפחתי.
אני אוהב מאד את האפייה ואת היצירה שיש בהכנת עוגות. גם היום בבית האבות אני מעביר
כאן סדנאות אפייה ומכין סופגניות ואוזני המן.
מכינים אוזני המן
אחרי כל הנדודים הגענו לגבעתיים, לרחוב כצנלסון,
שם התמקמנו אני וטיה למשך 40 שנה. השנים
חלפו. בילינו הרבה ביחד, התבגרנו ביחד ואף לקחתי חדר יחד איתה בבית אבות. היא
נפטרה בגיל 84, אחרי שנתיים שטיפלתי בה כשהיא איתי באותו החדר. היא היתה אישה
נאמנה וטובה, ועברנו יחד הרבה מכשולים. אני מתגעגע בכל יום.
מילון
קופטארקונדיטור ברומנית
ציטוטים
”מי שלא עובד לא אוכל. הכל אפשר לקחת ממך אבל לא מקצוע שלמדת“