מאגר סיפורי מורשת

שנת 1956, אחת המשימות החשובות של היישוב הייתה קליטת העלייה ההמונית.

עולים רבים הופנו לישובים חקלאיים, לא הייתה להם הכשרה חקלאית, חלק ניכר חסרי השכלה וכאלה שאינם יודעים קרוא וכתוב.

ראש הממשלה דוד בן-גוריון פנה בקריאה לתושבי הארץ להתנדב ולסייע. החלטתי להתנדב בתחום החינוך וההשכלה לילדים ומבוגרים.

עברתי הכשרה בסמינר מיוחד למורי כפר מסגרת שהוקמה במיוחד לצורך הזה. במהלך הלימודים הכירו בכישורי וביכולתי ובסיום הלימודים שובצתי לנהל בית ספר בישוב עולים בגליל המערבי, המושב נקרא אז "דובא" ולימים הוחלף שמו ל"נתיב השיירה"לבית הספר הגיעו ביחד איתי שתי מורות חיילות ושניים מחברי ללימודים בסמינר.

מספר הילדים לא התאים לחלוקה לכיתות מלאות לפיכך לימדנו בחדר אחד מספר קבוצות גיל.

 

על אף תנאי הלימוד הקשים הצלחנו להכשיר תלמידים ותלמידות שהופנו לפנימיות מיוחדות של מצטיינים.

גרנו בישוב ואת השעות שלא הקדשנו לבית הספר הקדשנו לקהילה לימדנו נשים וגברים קרוא וכתוב במסגרת ביעור הבערות. קיימנו חוגים  להרחבת  ההשכלה הכללית מחד והיגיינה מאידך. בעצם היינו תא של תרבות חינוך ודוגמה אישית,  למושב כולו: טף, ילדים, נוער ובוגרים.

במקביל השקענו מאמץ לשלב את תלמידינו בבית ספר אזורי שהוקם על ידי הישובים הוותיקים שלא רצו את ילדי העולים. נאבקנו והצלחנו ועד היום לומדים הילדים בבית הספר האזורי.

 

תשע"ו, 2016