מאגר סיפורי מורשת

צל"ש לסבא שלי

כמה שבועות לפני כניעת צרפת בפני הגרמנים יוני 1940, יושב לו חייל  צרפתי, בבית קפה בעיר אוג'דה באלג'יר הצרפתית (עיר גבול בין מרוקו לאלגיר). החייל (מפקד מחלקה) יושב על הבר כשלפתע מתקרבים 2 בריונים "פיאה נואר ", (צרפתים שנולדו באלג'יר) ומתיישבים בדחיפה על ידו, החייל מסרב לזוז כי הם לא ביקשו ממנו לזוז, וכשהוא מתעקש אחד מהם צועק " יהודי מלוכלך", החייל , איש צנום וגבוה אך לא גברתן קם ומרים בשקט את שניהם לגובה וזורק אותם ארצה על רצפת בית הקפה, קטטה קשה פורצת, והחייל נפגע לא פחות הוא מאבד עין .

כמה שבועות אחר כך , לא רק שאינו  מקבל פיצוי כלשהו מהצבא, אלא הוא מגורש מתפקידו ואינו מוכר על ידי הצבא הצרפתי ,כיהודי עם פרסום הסטטוס היהודי בצרפת הכבושה על ידי הגרמנים ובכל מושבותיה נאסר עליו להיות חייל. החייל הזה הוא הסבא שלי. – יצחק סמון ז"ל.

סבא שלי שהתחתן כשנה לפני כן , עם סבתא שלי, אסתר לבית אבודארהם, מלכת יופי במרוקו הספרדית, שהייתה אם לילדה בת שנתיים מלפני הנישואין. סבא היה צריך לדאוג לפרנסת המשפחה והחל לעבוד עם כשרונו , הוא הפך לצייר שלטים וחלונות ראווה. וכך עברו ימיי המלחמה, בצמצום, מתח, נסיעות תכופות למרוקו ..מחבואים… אך סבא לא שכח  להזכיר לכל אדמיניסטרטור שהוא יהודי. לאחר 2 הפלות (תאומים בכל פעם) טבעיות ומוות טבעי של עוד 2 תאומים נולדה בנובמבר 1945 בדרך מהעיר לארש (מרוקו ספרד)  ברכבת לאוג'דה, אימא שלי, סימונה – שמחה סמון.

בשנת 1948 עם הקמת המדינה, עלתה המשפחה הקטנה לארץ , בתחילה הפנו אותם לחיפה, סבא היה אמור לקבל את תפעול תחנת דלק על הר הכרמל , וסבתא סירבה לחיות במקום דאז מבודד. אז הם הופנו ליוקנעם. וחיו שם כמה חודשים. באותה תקופה מדיניות העלייה התמקדה בקליטת יהודים מקהילות בסכנת הכחדה, ואילו שהגיעו מצפון אפריקה לא היו בקטגוריה הזו, רבים חזרו חזרה או היגרו לצרפת ביניהם גם סבא וסבתא שהגיעו לפריז הם חיו במלונות וסבא השתכר מעבודתו כצייר חלונות ראווה, עד היום יישנו בית  קפה בפריז שציוריו מתנוססים שם. את אימא היו מחביאים בארון בבית המלון כשהמנקה הייתה מגיעה כי באותה תקופה ילדים לא הורשו להיות בבתי מלון.

בשנת 1952- הם עלו חזרה לארץ, בתחילה לשדרות –גבים שם סבתא וסבא עבדו בבית חרושת לאריזה עד שהצטרפו לבני משפחה שחיו בעיר לוד, שם הם חיו בבית ערבי נטוש ובמרכז העיר העתיקה ליד מאפייה ידועה ומאוחר מכן עברו לבית ערבי אחר בשכונת ממשלתי ליד תחנת הרכבת. סבא שלי חלה במחלת סרטן הגרון ונפטר בשנת 1965.

לאחר מותו, אימא שלי נסעה לצרפת כדי לבדוק את זכויותיה של סבתי אלמנתו, אך הצבא הצרפתי סירב להכיר בשירותו. (למרות מכתבי השירות והדרגות), מכיוון שחלק מהארכיון הצבאי והצרפתי הושמד.

סימני שאלות רבים עלו בי במהלך השנים ותשובות ברורות לא היו בנמצא, יש בי חוסר וצמא לדעת יותר אודותיו. ואולי זרעתי בסיפורי זה, נבט של תקווה…..

הזוית האישית

מעולם לא דיברו עליך סבא וזה מה שאני עושה עכשיו