מאגר סיפורי מורשת

נולדתי בשנת 1941 בעיר איביה, שהייתה באותה תקופה בפולין. בשנת 1948, לאחר המלחמה, עליתי יחד עם הורי לישראל. סיפור ההישרדות שלנו יסופר בהמשך…

בעיר איביה גרו לפני המלחמה כ-2000 יהודים. ביוני 1941 הגיע הצבא הגרמני לאיביה. את מרבית היהודים שחיו בעיר הם השמידו ואת הנשארים העבירו לגטו, ביניהם גם את הורי, שכל משפחתם כבר הושמדה. הורי החליטו שהם חייבים לברוח מהגטו. הם לא רצו לנסוע יחד עם כולם ל"מחנות עבודה" מתוך תחושה שמשהו לא טוב קורה, הם רצו להצטרף לפרטיזנים (לוחמים רוסים נגד הגרמנים). משום שהייתי תינוקת אי אפשר היה לברוח יחד איתי, ולכן החליטו למצוא מחבוא בשבילי והם יוכלו להצטרף לפרטיזנים.

אמא שלי מצאה אישה נוצרייה שהייתה נזירה לשעבר שהסכימה לקבל אותי אליה. היא מסרה אותי לאישה הזאת ששמה קאזה, אצלה נשארתי שנתיים. לשכנים מסביב ולכל השואלים היא סיפרה שאני קרובת משפחה של סוכנת הבית שלה, נשארתי יתומה ולכן אני שם. למדתי לדבר ולהבין פולנית (עד היום אני מבינה קצת), למדתי להתפלל ולהצטלב, כל יום ראשון בבוקר הלכנו לכנסייה לתפילה ואני התנהגתי כמו כל ילדה פולנייה. בכפר עבדתי בחצר. לבשתי בגדים כמו שאר הילדים בכפר והייתי כמוהם. אפילו אחרי שאמא שלי לקחה אותי חזרה בקשתי ממנה בימי ראשון ללכת לכנסייה– עד כדי כך הפכתי לחלק מהקהילה. כל זאת כדי שאף אחד לא יחשוד שאני יהודייה. היה מסוכן מאוד לעזור או להחביא יהודים והיא מאד מאד הסתכנה. עד היום אני לא כל כך יודעת מה היו הסיבות שלה. יתכן משום שהייתה מאוד דתייה.

החיים בחווה התנהלו עם הרבה מאוד עבודה קשה ומטלות, כגון עזרה בעבודות החצר כמו איסוף ביצים ולתת אוכל לתרנגולות ולאווזים. היה לה גם רועה ואני נהגתי לצאת איתו למרעה שממנו די נהניתי. היה רעב באזור. כולנו סבלנו מזה אולם קאזה הצליחה איך שהוא להשיג לנו אוכל, בעיקר מהגידולים ומהביצים שהיו בחווה. זאת למרות שחלק גדול מהם היא נאלצה להעביר לגרמנים שהיו זקוקים גם הם לאוכל ולקחו אותו מהכפריים באזור.

הורי, ביום שבו הגיעו הגרמנים להעביר את כל יושבי הגטו לרכבת למחנה ההשמדה מאיידנק (הגרמנים אמרו שהם שולחים את היהודים למחנות עבודה) לא הלכו עם כולם אלא נכנסו למחבוא שהם הכינו מראש, בתוך אח. הם הכינו גם אוכל ושתייה לשהות ארוכה יותר. הם היו חמישה אנשים שנכנסו למחבוא. חבר שלהם בשם אברהם לא רצה להתחבא איתם. הוא סגר להם את הדלת של האח כדי שלא יחשדו שיש שם מישהו. הוא הלך לרכבת ולצערנו נרצח. הורי נשארו במחבוא שלושה ימים עד שהם היו בטוחים שהגרמנים הפסיקו לחפש יהודים שהתחבאו. הם יצאו והלכו רק בלילות ליערות למצוא את גדודי הפרטיזנים. לאחר מספר לילות הם הגיעו לפרטיזנים. הם הצטרפו אליהם לאחר שכנועים רבים וזאת משום שאבא שלי הבטיח להם שהוא יוכל ליצר להם מגפיים (הם היו במחסור עצום של נעליים). הוא עמד בהבטחתו וגם השתתף איתם בפעילות המלחמתית שלהם שהייתה בעיקר הטמנת מוקשים על פסי הרכבת שעליהם עברו רכבות עם חיילים וציוד גרמנים. הם שם נשארו עד סוף המלחמה.

לאחר המלחמה, באביב 1944, אמא שלי באה לקחת אותי. אני לא הכרתי אותה וקאזה הסבירה לי שזאת האמא שלי שילדה אותי ואני צריכה לחיות איתה. היה לי קשה להיפרד מקאזה וכל הסביבה, אולם במשך הזמן התרגלתי. הורי ניסו לחזור לעיירה שלהם (איביה) אולם הם לא מצאו משפחה וחברים והחליטו שהם לא רוצים לחיות שם יותר ושהם מעוניינים לעלות לארץ ישראל.

בדרך לארץ חיינו שנה בפולין בעיר לודז' ולאחר מכן שנה בגרמניה במחנה עקורים. בשנת 1948 עלינו לארץ. גרנו בהתחלה במחנה עולים בפרדס חנה, לאחר מכן שנה ביפו ובשנת 1951 עברנו לכפר סבא. כשהגענו לכפר סבא הייתי עולה חדשה כמעט יחידה בין כל הילדים והיה לי מאוד קשה להקלט. אולם, בהמשך הזמן בעזרת המורה וחברות נקלטתי והפכתי ישראלית לכל דבר, עד שכמעט לא האמינו לי כשסיפרתי שאני לא ילידת הארץ. למדתי בתיכון על שם כצלנסון בכפר סבא. שרתתי שנתיים בצבא ולאחר מכן למדתי באוניברסיטה בירושלים. עבדתי שנים רבות כמורה בבית ספר על שם עמי-אסף בבית ברל ולאחר מכן בבית ספר אורט בכפר סבא. הורי הצליחו לשקם את עצמם ואת המשפחה יפה. נולדו להם עוד שני ילדים. כולנו למדנו בתיכון ובאוניברסיטה והקמנו משפחות. יש לנו ילדים ונכדים ורובינו חיים בכפר סבא, שהפכה לעיר שלנו. בשנת 1967 אימי נסעה לגרמניה להעיד במשפט נגד הנאצים מבצעי הרצח ביהדות איביה. שמותיהם:רודולף ורנר וליאופולד וינדיש, והם אכן נשפטו למאסר.

ניתן לצפות במצגת באתר ביה"ס