מאגר סיפורי מורשת

נולדתי בשנת 1940 בצרפת. הימים ימי מלחמת העולם השניה אני, לאון פוס, ילד כבן שלוש. המשפחה נמצאת בדרום צרפת באזור כפרי והמלחמה בעיצומה. הגרמנים בדרך לכבוש את כל צרפת והיהודים נרדפים, וכשהם נתפסים הם נשלחים לגרמניה במחנות עבודה או מחנות השמדה. הילדים נפרדים מהוריהם.

ההורים שלנו עדיין מחזיקים בנו ונעים ממקום למקום בתקווה למצוא מקום בטוח יותר לגור בו. אני צריך להבהיר שחלק מהמשפחה חברים במחלקת הצרפתית הנלחמת בגרמנים ובדרך, גם מייצרת תעודות מזויפות המאפשרות להציל עוד אנשים.

להורים היו ניירות כאלה ושמם שונה מפוס לפיזיה שנשמע יותר צרפתי. בשלב זה כל צרפת כבושה והסיכון להיתפס ולהיעצר גדול.

ההורים בהחלטה כואבת ואמיצה מחליטים להחביא אותנו, אחי הגדול ואותי, אצל איכרים. קרוב למקום שבו הם נמצאים הם מוצאים זוג איכרים שביתם בשולי כפר קטן בשם BEAUCROISSANT. אותו זוג איכרים מסכים להסתיר אותנו תמורת תשלום לזמן בלתי מוגבל. הם מאוד עניים והכסף מאפשר להם חיים יותר נוחים. צריך להדגיש שהם יודעים שאנחנו יהודים ובמידה ויתגלה הדבר אין ספק שהם יצאו להורג, ככה שזה מאוד אמיץ ואנושי מצידם.

השכנים של האיכרים לא ידעו שאנחנו יהודים וחשבו שאנחנו כאילו משפחה מהעיר שבאו לכפר בשביל האוויר ולהבריא ולמעשה, אף אחד לא שואל שאלות.

כאחי הגדול היה בן 6 הוא נרשם לבית הספר. ואני שהייתי בן שלוש, נשאר בבית ומתלווה לאיכר לעבודת השדה יום יום. בימי ראשון האישה לוקחת אותנו לכנסייה כדי להסיר כל חשד שאנחנו יהודים ופעם בשבוע ההורים באים לבקר אותנו לראות שהכול בסדר, והעיקר לחבק אותנו הבעיה.

כשהם היו עוזבים אנחנו הפסקנו לאכול מרוב עצב וכלום לא עזר, אז האישה ביקשה מההורים שלנו לבוא לעיתים רחוקות יותר לטובתנו. היא גם הימציאה משחק של "פרה עיוורת" כך שאימא תוכל לחבק אותנו בלי שניראה אותה. גם ללא ראייה, הרגשתי שזאת אימא שלי וצועק ולא עזבתי אותה. אמי סיפרה לי את זה אחרי שנים רבות.

הימים חולפים והחיים ממשיכים, חיים של איכרים. האישה הייתה רכה איתנו אבל האיש היה קשה יותר עם אחי הגדול והכה אותו כשהוא סרב לאכול.

כשהאישה הייתה עושה מרק חזיר, אחי היה לוחש לי שלנו אסור לאכול חזיר ואני זוכר שהאיכר רדף אחריו עם מקל, אבל לא הצליח להשיג אותו ואחי חזר הביתה רק בערב.

היום אני מבין איזה מסירות נפש הייתה פה – הוא היה אומר לי לא לשכוח אף פעם שאנחנו יהודים הוא לימד אותי להגיד "שמע ישראל" ובלילה הייתי מתכסה ולוחש את התפילה בשקט.

היו גם דברים טובים. היינו יוצאים עם האישה ליער הקרוב ומלקטים ערמונים ופטריות, שהפכו בערב למנה טעימה. האיכרים מכירים את התכונות המרפאות של צמחים ולא אחת נעזרנו בהם. פעם הופיע לי יבלות על היד והאישה הראתה לנו באיזה צמח להשתמש – שברנו את הגבעול של הפרח ומרחתי על היבלות את הנוזל הלבן ובתוך ימים עבר לי.

יום אחד בחזרה מעבודת השדה ישבתי על התבואה הגבוהה ואז נפלתי על שביל אבנים ולא יכולתי לזוז יותר. לקחו אותי לכומר, שהיה סוג של מרפא, ואחרי טיפול שאני לא זוכר כמה זמן ערך, יכולתי שוב ללכת.

אני זוכר המון דברים לפרטי פרטים. לעיתים קופצים לי פלשבקים מאותה התקופה שנמשכה שלוש שנים. לזוג האיכרים היה בן חייל שאהב אותנו מאוד והיה מגונן עלינו מאבא שלו. זכור לי היום שתפס את אבא שלו וסובב לו את היד מאחורי הגב ואיים עליו שלא יעיז לגעת בנו יותר.

התמונה האחרונה הזכורה לי לקראת סוף המלחמה הייתה שורה ארוכה של עגלות עם שבויים גרמנים שנוסעות בשביל לפני הבית, ואני ואחי צועקים להם עם כל האנשים מסביב "נאצים מלוכלכים". הוריי שרדו את המלחמה אחרי תלאות רבות ובאו לקחת אותנו מהכפר לקראת פרק חדש בחיים שלנו.

לימים נודע לי שהאזור שבו התרחש הסיפור שלי היה מרכז פעילותו של הגרמנים והתרחשה בו פעילות ענפה וסמויה של הגסטפו. אם האיכרים שהסתירו אותנו היו מתגלים, הם היו מוצאים להורג מיידית וללא משפט. למעשה, הגיע להם להיקרא "חסידי אומות העולם" על כך שסיכנו חייהם להציל חיי ילדים יהודים.

הזוית האישית

ליאון: זוהי תכנית מבורכת. ההשתתפות בה היא חוויה מיוחדת וחשובה לקשר עם הדורות הבאים.