מאגר סיפורי מורשת

שמי רפאל הולינגר. נולדתי בישראל המנדטורית – אז פלשתינה (א-י), בשנת 1940.

גרתי בכפר יונה, למדתי במבואות ים, שרתתי בחייל הים, עבדתי כדיג ובשנת 1960, הצטרפתי לצי הסוחר הישראלי. הייתי רב חובל כ- 35 שנים. בשנת 2007, יצאתי לגמלאות. נשוי לרחל, אב לזהבית ואיל וסבם של שחר ואיה עובדיה, תלמידות בהווה ובעבר בביה"ס "הלל", שברמת גן.

ה"סיפור" שברצוני לחלוק עם הקוראים קשור בהצלת נפשות בים, שאיבדו חלק מעמיתיהם לעבודה ואלו הם ששפר מזלם ולהיוושע על ידי אניית סוחר אקראית.

השנה 2001, חורף באוקינוס האטלנטי.

אניית המכולות "צים פסיפיק", עליה פיקדתי, היתה בדרכה מנמל ברצלונה לנמל הליפקס שבקנדה.

כ- 400 ק"מ מערבית לחוף הפורטוגלי, בלב האוקינוס האטלנטי, נשמעה בגשר הפיקוד קריאת "מיי דיי , מיי דיי" (קריאת מצוקה מכלי שייט או מטוסים) במקרה שלנו ממטוס שחג בקרבתנו.

התקשורת עם המטוס (של משמר החופים הפורטוגלי) היתה מיידית וממנו קבלנו הודעה שספינת דייג ספרדית בשם "פטימה", טבעה באתר שהיה למזל הניצולים כ- 40 ק"מ מהמקום בו נמצאנו.

לאחר הפלגה בת שעה ומחצה, הגענו למקום וראינו את "פטימה" טבועה אנכית כשרק חרטומה מבצבץ מעל המים ורפסודה לא הרחק מהספינה כנראה עם ניצולים שלא ראינו נמצאים בתוכה. לא משינו איש מהרפסודה בשל היותם בטוחים יחסית ופנינו בעזרת המטוס למקום בו נראו ניצולים נוספים במים.

ואכן, כך היה. ניצול אחד. לאחר מספר ניסיונות בשל תנאי מזג אויר הקשים הצלחנו למשותו ולהעלותו לאונייה. חזרנו לרפסודה וממנה משינו ארבעה דייגים נוספים. בשיחה עם הניצולים התברר, שבשל מזג האוויר הסוער, ספינתם ספגה מים, המשאבות יצאו מכלל שימוש ובלית ברירה נשארה רק אפשרות אחת – לנטוש.

בתום הפעולה חמישה נצלו והובאו לחוף מבטחים, שבעה אבדו בים. הם הפליגו באניה עד לנמל היעד בקנדה שם ירדו וחזרו למולדתם.

טרם ירידתם מהאניה, שאלתי אותם מה הם מתכוננים לעשות כשישובו לארצם? תשובתם היתה חד משמעית: עם כל הכאב על אבדן חברינו, אנחנו חוזרים לים, אנחנו דייגים זה מקצוענו וזו פרנסתנו. ימאים אמיצים.

רציתי לציין בסיפור הקצר/ארוך הזה, שהצלת נפשות בים, היא לא מעשה של מה בכך.

ההקרבה והמאמצים לביצוע המשימה חוצה בהרבה מקרים את גבולות הבלתי אפשרי.

הזוית האישית

הסיפור תועד במסגרת מפגשי תכנית "הקשר הרב דורי" בבית הספר.