הצורך לעליה לארץ החל עם ההתנכלויות ליהודים בעיר
פותחו דרכים להרוויח כסף. מילוי בטנה של מעיל של ילד
הצורך שלהם לעלות לארץ ישראל, נבע מכך שהתחילו התנכלויות ליהודים בעיר. אנשי הסוכנות
היהודית
מישראל פעלו בסתר בתיאום עם ועד הקהילה היהודית, שסבא רבא נמנה עם ראשי
הועד היהודי בעיר
וכך החל תהליך העלייה לארץ. בגלל הקשיים בהתנכלויות של הערבים היו קשיים במכירת הנכסים,
לכן היו
צריכים להתפשר על מחירים יותר נמוכים.
"תהליך העלייה התחיל בזה, שארזנו את החפצים
האישיים לא יותר ממזוודה לבן אדם, ואז עזבנו את העיר,
נסענו לעיר פס שכרנו שם דירה
וגרנו שם מספר חודשים עד שיכולנו לנסוע לקזבלנקה.
התכנון היה שמקזבלנקה, תיקח אותנו האונייה. חשוב לציין, שהיו הגבלות במטען אישי ובנוסף גם במזומנים,
ולכן נוצרו ופותחו כל מיני
דרכים להרוויח כסף. לדוגמא: מילוי שטרות בתוך חגורה,מילוי בטנה במעיל של ילד,
הכנת חגורת בטן לאישה והכנסת שטרות בעקבים של נעליים.
כעבור מספר חודשים שגרנו בפז נודע לסבא רבא שיש אונייה בקזבלנקה
שהייתה אמורה לקחת אותם
לחמישה ימים של שיט לאיטליה. בנמל קזבלנקה שמענו ברמקולים שמבקשים את משפחת שטרית וטובול
לגשת למכס. שם
הובהר לנו שכנראה אנחנו מעבירים כסף יותר ממה שמותר לנו להעביר.
זה היה רגע מאוד
טראומתי מפני שהפרידו את הנשים והגברים וערכו חיפושים על הגוף.
בנס, סבא רבא שילם למוכסים
שוחד ןכך שיחררו אותנו עם בדיקה קלה ביותר לאונייה. האונייה התגלתה
כאוניית מלחמה ישנה מאוד מתקופת מלחמת העולם השנייה. אותנו שמו בקומה התחתונה ביותר: מן
אולם גדול, שכולם נמצאים בו יחדו והיו ערסלים
במקום מיטות, כמובן, שלמחרת התחילה מחלת ים
וכולם הרגישו בחילה והקיאו וזה היה שיט
קשה מאוד. עד לנאפולי, רוב הנוסעים הגיעו חולים ותשושים,
ילדים התייבשה ותינוקות היו
במצב מאוד לא טוב, בנאפולי שיכנו אותנו במלון על חוף הים, מראה
מאוד טוב לעין
בהרגשה הרבה יותר טובה. בתקופה הזאת הצלחנו להתאושש מהשיט הנוראי
שהיה לנו מאיטליה
ובנוסף סבא רבא הוסיף למטען כמה מצרכים חשובים למטען שלנו
כמו: שמיכות, ערכות תפירה,
מקרר, כמה זוגות אופניים ועוד. המצרכים נשלחו באוניית משא לישראל.
כעבור שבועיים שהיינו בנאפולי עלינו לאונייה הרבה יותר חדישה עם
מיטות, חדרים, חדר אוכל ועוד…
וזאת הייתה הרגשה ממש טובה. במשך השיט לישראל נקראה משפחה, משפחה לאנשי הסוכנות
היהודית להנפקת
תעודת עולה, לכל משפחה. באותה הזדמנות שאלו אותנו איפה אנחנו רוצים לגור בארץ
וסבא
רבא ביקש שהוא רוצה לגור בעיר רמלה ליד הדודה. אנשי הסוכנות אמרו שאין אפשרות לגור ברמלה
ולכן הם נותנים לנו לגור בעיר אשקלון שהיא בסך הכל שעה נסיעה מרמלה, הם לקחו
בחשבון שהמרוקאים
לוקחים בחשבון מרחקים הרבה יותר גדולים בין עיר לעיר בגלל גודלה
של המדינה ולכן הסכימו לנו ולא היו קשיים.
פה היה קטע לא נעים שאנשי הסוכנות דרשו
להחליף את השמות הצרפתיים לשמות עבריים לדוגמא: מרדושה=מרדכי, סוזן=שושנה
סימי=סימה, מוריס=משה, אנט=חנה, אליס=עליזה, אלברט=אברהם, סימון=שמעון.
עגנו בנמל חיפה שם חיכה לנו הדוד יוסף. מחיפה, הסבא רבא, הסבא רבא
רבא והדוד יוסף נסעו עם
אנשי הסוכנות
לקבלת הבית באשקלון. הם הגיעו בלילה בחושך על משאית של הסוכנות תשושים
ועייפים
וכשהם ירדו הם שמעו ברקע יללות של שועלים, הם ראו דיונות חול והכל היה מלא בחול.
ולקחו אותם לאזבסטונים: צריף חד קומתי דו משפחתי. אחד לסבא רבא רבא ואחד לנו. הצריף היה
מצויד במיטות סוכנות עם מזרוני קש, עם שרפרפים קטנים ושולחן
עץ קטן.
באותו הלילה חזרו שני הסבים לחיפה והם היו מאוד המומים, הם
האמינו שהצריף היה לתקופה זמנית
ושנקבל דירות שיכון מאוחר יותר.
כל המשפחה הגיעה לאשקלון כמובן שעברנו בחדרים ובדקנו מה קיבלנו ובשביל
כל הילדים
זאת הייתה מין הרפתקה.
ההתאקלמות בארץ: הדבר הראשון שסבא רבא עשה הוא לרשום את הילדים, לגני ילדים ולבתי ספר.
נרשמנו לבית
ספר ולגנים. החלק הקשה יותר והכואב היה מציאת עבודה למפרנסים.
הסבא רבא מצא עבודה בנגרייה,
וסבא רבא רבא לא קיבל עבודה במקצועו, הציעו לו רק לעבוד בעבודת
דחק: ניקוי רחובות,
השקיית גינות וניקוש עשבים בגינות.
מילון
אזבסטוניםצריף חד קומתי דו משפחתי
ציטוטים
”החלק הקשה יותר והכואב היה מציאת עבודה למפרנסים.“