מאגר סיפורי מורשת

"בתאריך ה-4 באפריל 1948 הצבא של קאוקטי התקיף את משמר העמק בתותחים. זאת הייתה הפעם הראשונה שהשתמשו בתותחים במלחמה. שום דבר לא היה מוכן מפני התותחים. הרבה חברי קיבוץ נהרגו ונפצעו והרבה בתים נהרסו או נפגעו ככה שאי אפשר היה לגור בהם. אחרי יומיים של מלחמה פינו את כל הילדים לקיבוצים בצד השני של העמק. אנחנו הגענו לקיבוץ מזרע ומשם ראינו את האורות של הפגזים על הקיבוץ. אחרי שנגמרה המלחמה ואפשר היה לחזור לקיבוץ לא היה לנו איפה לגור כי גם בית הילדים שלנו נהרס. הוציאו את חברי הקיבוץ הבוגרים מדירותיהם והכניסו לתוכם את הילדים עד שישקמו את בתי הילדים.

מסביב למשמר העמק היו הרבה כפרים ערביים. בזמן המלחמה על משמר העמק כל הערבים ברחו ונשארו כפרים ריקים. הצבועים היו אוכלים את האשפה של הערבים שהם היו זורקים מחוץ לבית, וכשלא היו הערבים לא נשאר לצבועים מה לאכול והם התחילו להיכנס לקיבוץ בלילות כדי לחפש אוכל. לילה אחד, שמענו יללות של צבוע הולכות ומתקרבות אל הבית שבו גרנו. אחר כך שמענו ציפורניים חורטות על הדלת. נורא נבהלנו, והתחלנו להזיז את כל המיטות ואת הרהיטים שבחדר ולחסום את הדלת. אחר כך התחלנו לצעוק באימה ולקוות שמישהו ישמע אותנו, אבל איש לא שמע אותנו והיינו מבוהלים מאוד. בסוף, כיבינו את האור כדי שהצבוע ילך למקום אחר, אך הוא המשיך ליילל ולשרוט את הדלת. ואז, הדלקנו את האור כי פחדנו מהחושך. אז יצא שפעם הדלקנו ופעם כיבינו את האור. כנראה שזה הפחיד את הצבוע, כי הוא עזב את הדלת שלנו ונעלם. אבל כל המיטות היו בערימה על יד הדלת ולא העזנו לקחת אותן משם. בסוף, פרסנו את השמיכות על הרצפה ונרדמנו עליהן כי היינו מאוד עייפים.

תלמה בזמן מלחמה

בבוקר, הלכנו לאכול ארוחת בוקר עם הקיבוץ ושמענו התרגשות גדולה. עזבנו בריצה את האוכל ומיהרנו החוצה. שם, בבור הסיד הכבוי* ראינו את הצבוע הנורא כשהוא מוטל ללא רוח חיים בתוך בור הסיד. מתברר, שמהבית שלנו הוא רץ למטה וכך נפל לבור. זה סופו של כל צבוע שמפחיד ילדים!"

בית ילדים אחרי הפגזה

בזמן ההוא, לא היה סיד פלסטי, כמו היום. כדי לסייד היו חופרים בור עמוק ושופכים לתוכו אבקת סיד מעורבת במים. התוצאה הייתה חומר לוהט. היו מחכים זמן מה ואז, כשהחומר התקרר, ניתן היה לסייד את המבנה החדש. לכן קראו לזה: "בור סיד כבוי" (כולנו פחדנו כל הזמן שמישהו ייפול לתוכו וחגגנו כשהצבוע הרשע נפל לשם ומת)

הזוית האישית

יאיר: רציתי לאחל לסבתא שתמשיך להיות איתנו תמיד ושהיה לי כיף לעבוד איתה בתכנית הקשר הרב דורי.