מאגר סיפורי מורשת

אוצר אנושי מתוכנית הקשר הרב-דורי

הפרידה בילדות מהורי וממרוקו

הנכדה מור, מתעדת הסיפור
קיבוץ יגור למרגלות הר הכרמל
מילדותי חלמתי לעלות לארץ ישראל, בעיני רוחי דימיינתי אותה "גן עדן" ממש

במרוקו בעיר קזבלנקה. דיברנו בבית צרפתית וערבית. אמי הייתה עקרת בית ואבי עבד כסנדלר.

האזור שבו  גרתי וגדלתי שכן  קרוב לים, הבתים בשכונה שלנו היו צפופים מאד. לנו היה בית יחסית גדול עם  שלושה חדרים. בנוסף הייתה לנו באר מים בתוך החצר. בשעות הפנאי אהבתי לשחק בחצר עם חברותי. המשחקים שלנו היו בעיקר גומי ,קלאס וחמש אבנים. לא היו לנו חוגים כמו שיש עכשיו בארץ. היינו קונים את האוכל שלנו בעיקר בשוק ולפעמים במכולת. המאכלים שלנו היו קוסקוס, בשר, דגים, מרק ירקות ועוד.
חיי הילדות שלי היו מעט עצובים, להורים שלי היו קשיים לגדל אותי, ולכן השכנה לקחה אותי לביתה בכדי לגדל אותי ולעזור בכך להורי. אצלה עברתי את כל ימי ילדותי עד שעליתי לארץ ישראל, השכנה גידלה אותי עם המון מסירות ומתוך אהבה רבה. הרגשתי אצלה כמו בת משפחה ממש ולא היה חסר לי דבר בביתה
הפרידה ממרוקו
מאז שהייתי ילדה קטנה חלמתי לעלות לארץ ישראל. אחי הגדול עלה לארץ מספר שנים קודם לכן ואני ניסיתי לדמיין לעצמי את ארץ ישראל לפי הסיפורים והתמונות שאחי שלח. בעיני רוחי ראיתי את ארץ ישראל כ"גן עדן" – זה נראה מקום נהדר. חשבתי ששם רואים את אלוקים ושיש שם רק ניסים ונפלאות. התחננתי להורי שיאפשרו לי לעלות לארץ ולא ויתרתי להם, גרמתי הרבה בעיות להורי ולמשפחה שבה גדלתי. נעדרתי ימים רבים מבית הספר ולא רציתי ללמוד, לעתים קרובות הייתי בורחת מהבית. הכל כדי שההורים שלי יסכימו לשלוח אותי לישראל. עד שיום אחד ההורים נכנעו והחליטו לשלוח אותי יחד עם אחי, שגדול ממני בשנתיים.
הצטרפנו לקבוצה שעלתה לארץ  ושאורגנה על ידי הסוכנות היהודית. גם הורי וגם אני חשבנו בתמימות שאנחנו, אני ואחי, נוסעים לזמן קצר ואחר כך נחזור למרוקו. אבל המציאות  הייתה שונה.
היציאה שלנו מהבית תוכננה לשעות הלילה המאוחרות, כדי שהשכנים הערבים לא ירגישו ביציאתנו. כמה שעות לפני כן באו  המכרים והשכנים היהודים לביתנו כדי להיפרד מאתנו ולעודד את ההורים שלנו. תוך כדי מפגש הפרידה התנמנמתי וכשהתעוררתי שרר שקט בבית – כולם  יצאו מהבית ללוות את אחי. אמי, כמובן, שמחה שנרדמתי וכך אאלץ להישאר במרוקו. אבל אני תפסתי מיד את העניין, רצתי החוצה והתחלתי לצעוק ולבכות:  "אמא! אני גם רוצה לנסוע לארץ ישראל!"  אמי שמעה את צעקותי וחזרה אלי, לצערה, היא לקחה גם אותי לכיוון הקבוצה. היא ליוותה אותנו לאוטובוס שהסיע  אותנו ונפרדה מאיתנו תוך בכיות  רבות. את פרטי  הנסיעה אני לא זוכרת.
המעבר לארץ
בשנת 1949 הגענו ממרוקו לצרפת. אחי היה נראה מאד רזה וחלוש, ולכן לקחו אותו לשוויץ כדי שיבריא. אותי לקחו  עם עוד ילדים לארץ ישראל באנייה  שנקראה "נגבה". כשהגענו  לארץ העבירו אותי לקיבוץ "יגור" סמוך לעיר חיפה, שם הייתי שנתיים. קיבוץ יגור הוא קיבוץ עשיר ויפה. היה לנו מדריך שחילק אותנו לחדרים לפי גילאים. בכל חדר היינו שתיים או שלוש בנות באותו גיל. בשעות אחר הצהריים ובשבתות היינו הולכים למשפחה מאמצת. למרות שהקיבוץ היה לא דתי, אנחנו – הילדים שבאנו ממרוקו – דרשנו מהמשפחות המאמצות להמשיך במסורת שהיינו רגילים אליה. בחדר האוכל חגגנו את כל החגים יחד עם כל תושבי הקיבוץ. עשינו את ראש השנה וליל הסדר כמו שצריך, אולי אפילו יותר מאשר חגגנו במרוקו. היה שם אוכל של מלכים, והאווירה הייתה מאד מיוחדת.
המפגש המחודש עם ההורים
.
רק אחרי עשרים שנים קשות של בכי וגעגועים עזים, ההורים שלי הגיעו לארץ ואז נפגשנו. אני כבר הייתי אחרי שירות בצבא. באותה תקופה הייתי בקיבוץ חוקוק ליד טבריה והשתלבתי יפה בקיבוץ. זה היה  בשבילי הבית היחיד שלי. עבדתי שם בלול, ברפת, במכבסה ועם ילדי הקיבוץ. מאוד נהנו ממני וגם אני נהניתי מאד. כשהורי הגיעו ארצה הם העדיפו לגור בעיר, היה לי מאד קשה  להיפרד מהקיבוץ אך נאלצתי לעזוב  את הקיבוץ בצער רב ולהצטרף להורי.
עברתי להתגורר עם הורי באור עקיבא. באור עקיבא גרתי רק חודש  בלבד. מפני שהיה לי מאוד קשה להסתדר עם הורי, הם לא הבינו עברית, ואני שכחתי את השפה הערבית לגמרי. גם המנטליות שלנו הייתה מאוד שונה והקשר בינינו היה מנוכר בגלל השנים הרבות שחלפו והמרחק שהיה בינינו.
עברתי לגור ברחובות עם הורי בעלי, אותו הכרתי באותה תקופה, שם קיבלו אותי כמו בת. לאחר שלוש שנים של היכרות התחתנו. בעלי לא אהב את חיי הקיבוץ והעדיף לגור בעיר. לאחר החתונה גרנו ברחובות.
בסך הכל הייתי רוצה ושמחה לחזור היום לתקופת הילדות שלי!
תשע"ה, 2015

מילון

הסוכנות היהודית
ארגון כלל עולמי העוסק בעידוד העליה לארץ ישראל, ובסיוע לעולים בימים הראשונים לעלייתם באמצעות מערך תמיכה נרחב

קיבוץ
צורת ישוב בישראל המבוססת על חיי שיתוף בייצור ובצריכה

ציטוטים

”בסך הכל הייתי רוצה ושמחה לחזור היום לתקופת הילדות שלי“

הקשר הרב דורי