מאגר סיפורי מורשת

אוצר אנושי מתוכנית הקשר הרב-דורי

הפרטיזן הצעיר – היהודי החדש

סבתו של אוהד בוילנה עם אבא שלה (יונה)
יונה בצעירותו עם מדי הצבא הרוסי
נותנת העדות היא סבתו של אוהד, אסנת, והיא סיפרה את הסיפור שקרה לאבא שלה, סבא רבא של אוהד, יונה גופשטיין.

פרטי איש העדות

שמו של איש העדות – יונה גופשטיין, יליד 1925, יונה הינו סבא רבא של אוהד, אשר שרד את מלחמת העולם השנייה, והסכים לספר לשאר בני משפחתי את סיפורו – סיפור העם היהודי בתקופה ההיא.

שם איש העדות: יונה גופשטיין שמות הוריו: אליקים ואוסנת ארץ מוצא: וילנה ליטא (פולין לשעבר) שנת לידה: 16/04/1925 מקום מגורים: רח' וילנה 5 52, בעיר וילנה

יונה מספר על תקופת הילדות

תקופת הילדות שלי היתה רגילה, ללא מאורעות מיוחדים. ביליתי הרבה אצל סבי וסבתי להם היו עשרה ילדים. הם התגוררו בבית גדול ברחוב קלוריסקה מס '120.הסב עבד בבית חרושת לעצים ותפקידו היה לפקח על פועלים פולנים כדי שימשכו עצים מתוך נהר וילניה, בעזרת סוסים, ומשם לבית החרושת לעיבוד.

בשנת 1931, בהיותי בן 6 , הלכתי לכיתה א', בבית ספר "עזרא" שבו דיברו עברית בלבד, ולאחר שנה עברתי לבית ספר עממי אחר ועם סיום שש שנות לימוד עברתי לבית ספר תיכון ברחוב דומיניקסקה בווילנה.

אבי היה שען וצורף ובין השאר היה מכוון, אחת לשנה, את השעון שנמצא על צריח בכנסיה שנמצאת עד היום בכיכר המרכזית בכניסה לעיר העתיקה, לרגלי המצודה (אשר מהווה אתר תיירות עד היום.)

הייתי ספורטאי, אהבתי לשחות והיו לי חברים פולניים.

עד פריצת הצבא הגרמני לפולין לא הרגשתי את האנטישמיות באופן בולט, למעט תקריות פה ושם אולם לאחר מכן התעוררה האנטישמיות במלוא היקפה.

בתאריך 22/06/1941, בהיותי בן 16 החלה גרמניה במתקפה על העיר קייב ולאחר מספר ימים הגיעה המלחמה לוילנה. כאשר החלו ההתקפות היינו אני ואחי טוביה לבד בבית, שכן הורינו שהו בחופשה מחוץ לבית. אחת ממטרות התקיפה היה "הגשר הירוק" שהווה מעבר על נהר ווילנה וביתנו שהיה בסמוך לו הופצץ ונשרף  כמעט כליל…למחרת כשחזרו ההורים הם נדהמו מההרס ומהאובדן ויום לאחר מכן אני זוכר שאמי ואני חזרנו לשרידי הבית כדי לקחת משם את התכשיטים  והשעונים שהיו בו.

מאחר וביתנו הופצץ עברנו לגור אצל האח של אבי, דוד, בדירתו בת 4 חדרים. שם קיבלנו חדר אחד, עד שנאלצנו  לעבור לגור בגטו. בינתיים המצב בארץ הלך והתדרדר ואנו הגענו  לסף רעב… לאחר כחודש הלך אחי טוביה לשוק כדי לנסות את מזלו ולהשיג מצרכי מזון. כשהוא לא חזר עד הערב יצאו  הורי לחפש אחריו אך נאמר להם  כי לקחוהו לעבודות עבור הצבא הגרמני. ככל הנראה היה טוביה בן אלו שנרצחו על ידי הגרמנים בכפר "פונר" כפר זה שימש כאתר חופשה והגרמנים ניצלו את ההזדמנות ורצחו את כל אילו ששהו בו. לאחר מכן הפך הכפר למחנה השמדה אליו הועברו יהודים מפולין וממקומות נוספים.

בן השנים 1941-1939 היו בווילנה שלפני המלחמה כ-75000 יהודים ואחרי המלחמה שרדו כ-1000 בלבד.

כחודשיים שלושה לאחר מכן התחילו להופיע מודעות ברחובות בגרמנית ובפולנית אשר אסרו על היהודים ללכת לבתי קולנוע, למסעדות ולמקומות בילוי. במשך תקופה זו נרצחו כ-1000 צעירים יהודיים שנחטפו או נלקחו למחנות עבודה וחוייבו לכתוב לבני משפחתם כי הם עובדים וטוב להם כל זאת כדי שלא ידאגו להם.

לאחר מכן רצחו אותם.

יונה בצעירותו עם מדי הצבא הרוסי

תמונה 1

בתקופה זו נבנו שני גיטאות, באחד מהם נמצא אריה, אחי, הבכור עם משפחתו ובשני התגוררתי אני והורי… כדי לקיים את עצמנו יצאתי יחד עם אבי לעבוד אצל הגרמנים בתור נגרים ובתמורה קיבלנו "מנות מזון." כל מנה כללה 300 גרם לחם, קמח, ביצים סוכר ומלח. המנה הספיקה בקושי לאדם אחד ליום אך בגטו משפחה שלמה התקיימה ממנה. ועם לא די בכך היינו חייבים להחביא את המנה בתוך הבגדים כי מי שנתפס מכניס אוכל לגטו מבחוץ היה חוטף מכות.

זמן קצר לאחר כניסתנו לגטו הצלחנו להכנס לדירתו של דודי, דוד, שבה גרנו קודם ולהוציא משם כל מיני חפצים שלא יכולנו לקחת קודם בגלל המהירות והלחץ שהופעל עלינו על ידי הגרמנים לפנות את הדירה.

בשנת 1942 עזבתי  יחד עם הורי את הגטו, בגלל הרעב הגדול ששרר שם. נסענו כ-8 ק"מ מווילנה עם גוי ששילמנו לו סכום כסף גדול והוא החביא אותנו אצלו במשך כ-3 חודשים. לאחר מכן, כשהרגשנו לא בטוחים קנינו סוס ועגלה ונסענו כ-50 ק"מ לבלרוס, שם גרנו בכפר שנקרא "לינתופ", ליד היער. משהגיעו הגרמנים גם לשם הם הכו את אבי שברח מהם לכיוון היער ואת אמי לקחו לגטו הקרוב.אני הצלחתי לברוח וללון ביער ולמחרת כשחזרתי לראות מה קורה עם אבי נאמר לי שקברו אותו ביער. באותו יום ישנתי אצל אחד הכפריים ובלילה הצטרפתי לפרטיזנים ביער.

אצל הפרטיזנים עברתי תקופת הכשרה בת שבועיים במסגרתה לימדו אותי להכין חומרי נפץ, להפעיל אותם ולהמלט. המשימה הראשונה שלי היתה להניח חומר נפץ על מסילת הרכבת עליה נסעו רכבות אספקה לצבא הגרמני, להמתין שהרכבת תתקרב ואז להצית את הפתיל שבסופו יצית את חומר הנפץ ויפוצץ 4 קרונות .בעקבות  הצלחתי במשימה קיבלתי רובה והועברתי לכפר "פורצנוב". לאחר המלחמה קיבלתי מדליה על פעולותי במסגרת הפרטיזנים.

משימתי השנייה הייתה ביצוע חבלה בתשתיות ששימשה את הגרמנים כולל ניתוק קווי טלפון, ירי על חיילים גרמניים, הבאת אוכל לאנשים שנשארו ביער וחיסול  כפריים ששיתפו פעולה עם הגרמנים ומסרו להם מידע על המצאות הפרטיזנים.

בתקופה זו שנמשכה כשנה וחצי, גרנו בבונקרים בתוך האדמה בקור של 35 מעלות מתחת לאפס שם היו תנורים שהוסקו בעץ.

בשנת 1944 כבשו הרוסים את העיר קורניתז סמוך למינסק. קיבלתי חופשה של 3 חודשים. בתקופה זו עבדתי בבית חרושת ליצור חלב וחמאה. לאחר מכן גוייסתי לצבא האדום בתור חבלן. עברתי הכשרה של 3 חודשים ולאחריה נשלחתי היישר לחזית ליד בלרוס. לאחר קרבות עזים מול הגרמנים משהופצצו לנו כל הטנקים הועברה החטיבה לאזור הגבול המונגולי שם קיבלתי רישיון נהיגה ושירתי כנהג לרכב עד 4 טון. תנאי השרות היו גרועים ביותר, קור עז שרר והיה עלינו לבצע נסיעות ארוכות .מכיוון שלמדתי בבית ספר תיכון נחשבתי כמלומד ומוניתי כסגן הרס"ר. ניצלתי את מעמדי למכור גרבי צמר של הצבא לכפריים, במהלך הנסיעות שלי, בתמורה לקבלת נקניקים, וודקה ומוצרי מזון בסיסיים ,אחרת לא ניתן היה לשרוד. הייתי היהודי היחיד בין חיילים רוסים, מונגולים, בוכרים וגרמנים שגויסו בכפיה.

במאי 1948 השתחררתי ונסעתי דרך מוסקבה לוילנה במשך כחודש בהם ניזונתי ממנות קרב.. בוילנה התגוררתי אצל דודתי רעיה רודשבסקי ובחודש אוגוסט התחתנתי עם אשתי חיה ז"ל שם גרנו כ9 שנים בהן עבדתי כמתקן פנצרים. במהלכן נולדו לי שתי בנותי. במהלך שהותי בווילנה נודע לי שאחי הבכור, אריה, שרד ונמצא בישראל. לכן החלטתי להגיש בקשה לעלות לארץ. היות ווילנה היתה תחת שלטון רוסי שהנהיג מדיניות של "מסך ברזל" ולא איפשר ליהודים לעלות לישראל הגשתי בקשה לקבלת אזרחות פולנית (על סמך העובדה שבעת הולדתי ווילנה היתה תחת שלטון פולני). ב-30 לאפריל 1957 טסנו לוורשה, לאחר כ-3 חודשי המתנה קיבלנו רישיון לעלות לישראל. מוורשה נסענו לאיטליה ומאיטליה הפלגנו באנייה לחיפה. מיד הועברנו לאשקלון שם קיבלנו דירה של חדר וחצי .משראיתי שאין לי מה לעשות שם עברנו למושב בית מאיר שהיה מושב דתי, עקב כך החלטתי שגם אני אהפוך לשומר מסורת. שם היה לנו משק קטן, לול תרנגולות ושם למדתי את מקצוע האינסטלציה. בשנת 1961 עברנו לגור בפתח תקווה שכן אשתי לא הסתגלה לחיים במושב וטענה שרמת החינוך במושב ירודה.

הזוית האישית

אוהד: בעבודה זו סיפרתי את סיפורו של הנער. זה סיפור אחד מיני אלפים רבים. אבל בשבילי הוא סיפור יחיד ומיוחד שכן נער זה היה סבא רבא שלי שלצערי הרב נפטר במהלך הכנת עבודה זו. בסוף העבודה התעוררה אצלי תחושה של ניצחון כי למרות כל הזוועות שעברנו באותה תקופה אנחנו עדיין קיימים ויש לנו מדינה חזקה ואיתנה.

מילון

"ארמיה קריובה"
צבא המולדת הנאמן לממשלה הפולנית בלונדון

ציטוטים

”"ברח בני, אתה צעיר, אולי תזכה אתה להישאר בחיים " “

הקשר הרב דורי