מאגר סיפורי מורשת

שמי דפנה ברוך, נולדתי בישראל בתל אביב, בשנת 1953 להורים חיה ויצחק אסיסקוביץ. למדתי בבית ספר יסודי "ביאליק".

הייתי חבר בתנועת הנוער "מכבי צעיר". אהבתי מאוד עבודות יצירה, ריקמה ועוד. בבית הספר אהבתי את שיעורי הספרות והתנ"ך. בבית הורי, אהבתי מאוד לאכול שניצל ופירה, אבל אכלתי בשמחה את כל מה שאימא שלי הכינה.ממשחקי הילדות ששיחקנו אז אני זוכר את המשחקים: קלס, תופסת, 5 אבנים, מחניים… בילדותי מאוד רציתי להיות מורה.

בחרתי לספר את סיפור פציעתו של בעלי,

פציעתו של סבא בשירותו הצבאי

סבא התגייס לצבא בגיל שמונה עשרה, סיים טירונות ושובץ לחיל הקשר. בתפקידו כקשר, הוצב סבא לשרת ברצועת עזה, בעיר רפיח. בזמן שירותו של סבא, כדי לנוע ממקום למקום, היו משתמשים בטרמפים. יום אחד, בזמן שסבא עמד עם קבוצת חיילים ב"טרמפיאדה", נזרק לעברם רימון רסס אשר גרם לפציעתם של קבוצת החיילים שעמדו שם. סבא נפצע וספג רסיסי רימון בכל גופו, טופל במקום והועבר במצב בינוני לבית החולים. שם טופל ויצא מכלל סכנה, אך סובל עד היום מהרסיסים.

על דבר פציעתו נודע לסבתא שהייתה אז חברתו, דרך אמה אשר שמעה זאת בחדשות ברדיו. מיד עם שמיעת ההודעה, נסעה סבתא לחפש את סבא בבית החולים בבאר שבע וחיפשה בין הפצועים בדאגה רבה את סבא. היא הייתה בלחץ שמא קרה לו משהו חמור. לאחר כשעה כשלבסוף מצאה את סבא, אשר שמח מאד לראותה, היא נרגעה ושמחה מאוד לראות אותו.

הזוית האישית

סבתא דפנה: היה חשוב לי להעביר למאיה נכדתי, חלק מעברו הצבאי של סבא.

נכדה מאיה: נהניתי לשמוע את הסיפור על סבא ושמחתי לשמוע שבסוף הסיפור הסתיים בסוף טוב.