מאגר סיפורי מורשת

שמי חוה, נולדתי בתל אביב בשנת 1947, בת זקונים לחנה ובנימין כ"ץ שעלו מפולין בשנות השלושים, ואחות לאביבה ושמואל. אמי הייתה עקרת בית ואבי היה פועל בבית חרושת לשזירה וטוויה. עד גיל 4 הייתי בבית עם אימא ואז נכנסתי לגן פרטי של אסתר הגננת. הגן היה קרוב מאוד לבית מגוריי. בגיל 5 נכנסתי לגן עירוני עם רחל הגננת. בגיל 6 התחלתי ללמוד בבית הספר היסודי נס ציונה שהיה ממוקם ברחוב מגוריי. לימים עברנו לבניין חדש ובית הספר נקרא גרץ. אני זוכרת למשל שמאד אהבתי לפתור תשבצים. הייתי מבלה שעות רבות עם העיתונים וממלאת את כל התשבצים. אני גם זוכרת שהיינו כילדים משחקים למטה ברחוב. בתחילה לא היה כביש רק חולות. כל ילדי השכונה נאספו מדי יום ושיחקנו ביחד קלאס, אולר, תופסת, מחבואים וכדומה, ואז עם רדת הערב האימהות היו קוראות לכל הילדים מחלונות הבתים. אני זוכרת את עגלת הקרח, כמו גם את עגלת הנפט, האבטיחים ומשחיז הסכינים שהיו עוברים עם העגלות ברחוב.

בתיכון למדתי בעירוני ד'. לאחריו התגייסתי לצבא, שירתי במשרדו של סגן שר הבטחון. לא ממש אהבתי את שירותי בצבא. אחרי שנה נישאתי וילדתי שלושה ילדים במהלך השנים: מיכל אסף ועופרת. גרנו ברמת אביב, לאחר מכן ברמת גן ואחר כך בהרצליה. בין לבין נסענו בשליחות לאיראן דאז, שם שהינו שנתיים, ולהונג קונג, שם שהינו חמש שנים. חזרנו והקמנו את ביתנו בתל אביב.

אני זוכרת את מלחמת סיני בשנת 1956, כאשר אחותי עברה לגור בבית הוריי כי בעלה היה מגויס. זו הייתה חוויה מיוחדת עבורי. את מלחמת ששת הימים ביליתי אני בבית הוריי כי אבי ילדי היה מגויס. בנינו חומות מגן עם שקי חול בפתח הבית והיינו יוצאים לחדר המדרגות כאשר נשמעה אזעקה. את החלונות כיסינו בבריסטול כדי להחשיך את תאורת הלילה. כך גם את מלחמת יום הכיפורים ואז כבר היו לי שני ילדים. זה היה הפנינג אמיתי, השהות המשותפת של כל דיירי הבית בחדר המדרגות.

לימים גדלו שלושת ילדיי נישאו והקימו משפחות. יש לי עשרה נכדים, הבכור נמרוד בצבא בן 20 והצעיר שמו דן, בן שנתיים. אחותי הבכורה אביבה גדולה ממני ב שלוש עשרה שנים ולה שישה נכדים ושלוש נינות. אחי שמואל ז"ל היה גדול ממני בשמונה שנים ולאחר שיחרורו מצה"ל נסע ללמוד הנדסת טקסטיל בעיר לידס באנגליה. זכורה לי הפרידה ממנו ברציף בנמל חיפה. זה היה מאד מרגש ולא הפסקתי לבכות. אבי הלך לעולמו בגיל 80 ואמי הלכה לעולמה בגיל 89.

כעת אני רוצה לספר את הסיפור על הפסנתר שלי.

בגיל 9 אמי קנתה לי פסנתר 'בקשטיין' שיוצר בגרמניה, מעולה חדש מרוסיה. אני זוכרת שמחירו היה 800 דולר. זאת אחרי ששנה קודם התחלתי ללמוד לנגן בפסנתר ומדי יום הייתי הולכת למשפחה שגרה ברחוב כדי להתאמן בנגינה בפסנתר. שם המורה היה שלי. היא גרה ברחוב סמולנסקין בתל אביב ופעמיים בשבוע הלכתי אליה ברגל. כאשר הפסנתר הגיע לביתנו השמחה הייתה גדולה. מדי יום הייתי יושבת ומנגנת ואמי הקפידה לשבת לידי יום יום כדי להבטיח שאנגן. הוריי לא היו אנשי מוזיקה אבל חשוב היה להם מאד שאנגן, כמו כן ריקוד התעמלות ועוד פעילויות מחוץ לבית הספר. מדי שנה קנתה לי מנוי לקונצרטים לנוער שנערכו בהיכל התרבות. מדי שנה גם נערך קונצרט לכל התלמידים ותמיד מאד התרגשתי לפני הקונצרט ותוך כדי הנגינה. בגיל 18, טרם גיוסי לצבא, הפסקתי את שעורי הנגינה אבל הפסנתר נשאר אתי לאורך כל הדרך עד היום הזה. הוא היה אתי בכל תקופות מגורינו בחו"ל כמו כן בכל הדירות והבתים שגרנו בהם בארץ. כאשר העליתי את הרעיון לתרום את הפסנתר מאחר והוא כבר ממש זקן וקצת מזייף, שלושת ילדיי סרבו בתוקף. הפסנתר הזה יישאר איתנו לעד.

אני מאד אוהבת להאזין למוסיקה קלאסית ומקפידה לשמוע קונצרטים. היום אני בגמלאות, נהנית מכל רגע, עסוקה מאד ומאושרת עם ילדיי ונכדיי.

הזוית האישית

חוה שני תועדה במסגרת הקשר הרב דורי ותועדה על ידי נעם. התכנית נערכה בבית הספר רמת החייל בתל אביב-יפו, התשע"ט.