מאגר סיפורי מורשת

שמי אורי, נולדתי בחיפה בשכונת חליסה, לשם הגיעו ההורים שלי אחרי השואה בשנת 1948. באותה תקופה הייתה זו שכונת עוני.

אבי עבד ב׳סולל בונה׳ ומשכורתו הייתה 300 לירות, אך כיוון שההורים שלי רצו שאני אתחנך בבית ספר טוב, הם שלחו אותי לבית ספר פרטי – בית ספר אליאס, שהיה בית ספר של הברון רוטשילד. הם שילמו עבור לימודיי כל חודש 30 לירות (עשירית מהמשכורת של אבי). הדבר שאני הכי זוכר מבית הספר היסודי (שארך מכיתה א׳ עד ח׳) הוא שנבחרתי לחבר הכי טוב בכיתה.

בכיתה ח' עשו לנו מבחן שנקרא ׳סקר׳ ובו המליצו לנו איזה כיוון לימודי עלינו לבחור. חלק הלכו לבית ספר מקצועי, חלק הלכו לפנימיות וחלק נשארו בבית הספר בהם למדנו כדי להוציא בגרות עיונית. תוצאות הסקר הראו שאני מתאים לכל הדברים (הייתי תלמיד ממש טוב).

בחרתי ללכת ללמוד בפנימייה הצבאית שליד בית הספר הריאלי העברי בחיפה, שנחשב לבית ספר ברמה גבוהה מאוד. הייתי בפנימייה ארבע שנים, מכיתה ט׳ עד כיתה י"ב. סדר היום בפנימייה היה עמוס מאוד. היו משכימים אותנו בשעה 5 וחצי בבוקר ואז יצאנו להתעמלות בוקר. כאשר חזרנו, ניקינו את השירותים והחדרים והלכנו לאכול ארוחת בוקר בחדר האוכל. בשעה 7 בבוקר הייתה לנו הסעה שלקחה אותנו לבית הספר שהיה ממוקם במרחק נסיעה כרבע שעה בשכונת רוממה בחיפה. במשך היום למדנו ככל התלמידים, בסוף היום התלמידים 'הרגילים' נסעו לביתם ואנחנו חזרה לפנימייה.

חיי הפנימיה לימדו אותי ערכים רבים: אהבת הזולת, עזרה לזולת, קביעת סדר יום מגיל צעיר, לימוד ניצול הזמן בצורה מירבית ועוד. מטרת כל אלו היה להכשיר אותנו לקראת שירות צבאי בצבא, מעבר לשלוש שנים בהן כל אזרח בישראל מחוייב בגיל 18. במסגרת חתימה על החוזה להגעתנו לפנימייה התחייבנו לשרת שלוש שנות קבע (סך הכל שירות של לפחות שש שנים בצבא). הלימודים בפנימייה הכשירו אותנו לקראת שירות ביחידות קרביות (יחידות שדה) וכל זאת כדי שנלך לפיקוד ונהיה מפקדים טובים יותר בצבא.

במסגרת תפקידי

כאשר התגייסתי לצבא בחרתי להיות טייס, אבל לאחר עשרה חודשים נאלצתי לעזוב את קורס הטיס (לצערי, לאור עצלותי). המשכתי לצנחנים ושם עברתי בין תפקידי הפיקוד: מפקד כיתה, מפקד מחלקה,מפקד פלוגה.

בשלב מסוים עברתי לפנימייה צבאית, הפעם כאיש סגל שקיבל את אותם ילדים בגיל 14 כפי שאני הגעתי לשם, עשר שנים קודם. ניסיתי להעביר לאותם ילדים מניסיוני ולנצל את שהותם בצורה המועילה ביותר.

בתי, שהיא אימא של עדן, נולדה בפנימייה הצבאית וגרה שם יחד עם כל המשפחה שנתיים. במהלך שירותי בפנימיה גרנו אני, אישתי פנינה וילדינו: רועי הבכור וענבר אימא של עדן בצריף גדול בין עצי אורן וניזונו מאכילת צנוברים.

לימודיי בפנימיה והיותי מפקד ואיש סגל בפנימייה הצבאית עיצבו את חיי ולקחתי איתי עקרונות לחיים: הדבר החשוב ביותר בחיים הוא החינוך. חינוך דור ההמשך, חינוך שמתחיל בבית, ממשיך בגני הילדים, בבית ספר – וכל זה כדי שתהיה אזרח טוב יותר, אדם טוב יותר, לסביבה בכלל ולמשפחה בפרט.

עד היום חברי הטובים ביותר הם אותם חברים שאיתם גדלתי מגיל 14 ועד גיל 18, אותם חברים שיחדיו חווינו ובילינו את שנות נעורינו החשובים ביותר בהתפתחות האדם.

דף ספר המחזור שלי בפנימיה

הזוית האישית

עדן: היה מהנה ומסקרן לשמוע את סיפורו של סבא ולמדתי המון דברים שלא ידעתי עליו. אני מאחלת לסבא המון בריאות והצלחה בחיים, ואת כל הטוב שיש.

סבא אורי: החוויה הייתה מיוחדת. המטרה שלנו בחיים זה להעביר לדור ההמשך: הילדים, הנכדים, את העבר שלנו, ושילמדו את המסר לגבי עצמם. אנחנו מבלים הרבה ביחד במשך השבוע ובערבי שישי, כאשר עדן היא הנכדה הבכורה. החוויה בתכנית חיזקה את הקשר בינינו, ואני מאוד מקווה שגם בהמשך נוכל לחוות חוויות ביחד, בשיחות, בטיולים ובפגישות משפחתיות.