מאגר סיפורי מורשת

סיפור הורי

אבי היה בן 18 כשנלקח לאושוויץ, ואמי בת 14 כשנלקחה למחנה עבודה. הורי גרו בשכנות, ומלחמת העולם השנייה הפרידה ביניהם. בסיום המלחמה, לאחר שלוש שנים, שלא ראו אחד את השנייה, נפגשו שוב.

הם נישאו בבית הכנסת בעיר ארפורט, שהייתה במזרח גרמניה, וגרו בבית של שומר בית הקברות היהודי. לאחר פחות משנה נולדתי.

העלייה שלי

כשהייתי בת שנה, ברחנו ממזרח גרמניה למערב גרמניה. אותי הכניסו לתרמיל גב, ובלילה ברחנו דרך הגבול המערבי. במערב גרמניה פגשנו אנשים מישראל שבאו לעזור לפליטים. לאחר כשלושה חודשים הגענו ברכבת למרסיי שבצרפת.

במרסיי שינו לנו את השמות וקיבלנו תעודות אחרות. גרנו שם במחנה הפליטים עוד שלושה חודשים. אמי הייתה חולה בדלקת ריאות קשה, ולכן לא נתנו לנו לעלות לארץ. גם כשאמי כבר הבריאה לא נתנו לנו לעלות לארץ ישראל משום שבארץ היו זקוקים לחיילים שילחמו.

לאחר תקופה נוספת במרסיי, העלו אותנו לספינה. הייתי התינוקת היחידה על הספינה. אבי התאמן עם מקלות על הספינה כדי שידע להילחם ויהיה מועיל כשיגיע ארצה. הספינה הייתה מאוד רעועה, שטנו ליד איים כדי שאם הספינה תטבע, נוכל להגיע לאיים במהירות.

לאחר 11 יום בים, הגענו לנמל חיפה, שם חיכינו כמה ימים עד שאחרון האנגלים יצא מהארץ. הגענו למעברת "קריית חיים". בכל יום הגיעו אנשים שהכרנו מגרמניה. אנשים אלו באו לחפש את קרוביהם. גם אותנו חפש סבי שכבר היה בארץ. סבי מצא אותנו. באנו לביתו שבטבעון. ביתו של סבא היה קטן, והוא שכן ליד ואדי. הייתה לו גינה גדולה מלאה פרחים ועצי אלון. הייתה לנו עז אחת, ברווזים, ארנבות ושובך יונים.

אבי גויס מיד למלחמה בלטרון, ושם הוא נלחם.

בינואר 1950, בהיותי בת 3 וחצי, ירד שלג כבד בכל הארץ. אני זוכרת שכל החלונות היו מלאים בשלג. אחי השני נולד ב- 27 בינואר בזמן השלג.

סבא שלי כתב מכתב לבן גוריון, בו הוא ציין שהוא הבן היחיד שנשאר לאחר השואה מתוך 7 אחים, וגם אמו נהרגה בשואה. הוא ביקש שיעביר את אבי לבסיס קרוב לטבעון שברמת דוד ושם הוא שירת שנתיים. כל אותו הזמן, גרנו  בבית של סבא בטבעון. סבי לימד אותי עברית ושלחו אותי לגנון. כל יום לאחר הגנון הייתי משחקת בנדנדה ועם החיות בחצר סבי.

המעבר למרחביה

בגיל 4.5 עברנו למרחביה. אבא רצה להיות חקלאי ולהגשים את חלום הציונות. כשהגענו למרחביה קיבלנו בית מהסוכנות. לא היה לנו חשמל, מים זורמים, מקלחות, שירותים, כבישים ומדרכות, אך הבית היה גדול: היה לנו שם 3 חדרים. סבי וסבתי מצד אמי עברו לגור איתנו. היו לנו 2 פרות, תרנגולות, ברווזים ושדות.

מאוד אהבנו לגור במרחביה. טיפסנו על עצים קטפנו פרות ואכלנו אותם, רצנו יחפים בטבע, בילינו בשדות הפתוחים. במרחביה היו לנו פעילות של הנוער העובד והלומד.

בית הספר  יזרעאל      

בכל יום, יצאתי בהסעות לבית ספר "יזרעאל" בעפולה. בבית ספר הבנות למדו תפירה, רקמה ובישול. כולם למדו גם תנ"ך, חשבון, טבע, גאוגרפיה והנדסה. המקצועות האהובים עלי, היו תנ"ך וטבע. יחסי עם המורים היו טובים. בבית ספר לא הייתה לנו תלבושת אחידה, אני זוכרת טיול שנתי אחד שנסענו בטיולית לשלושה ימים לירושלים.

היה חדר אוכל שבו אכלנו כל יום, קיבלנו מרק חם וקיבלנו גם מדי פעם מארצות הברית תרומה של גבינה צהובה שמאוד אהבתי. אני זוכרת היטב את  בקבוקי החלב הקטנים שקבלנו כתרומה, לא אהבתי את החלב. לא נתנו לנו לצאת להפסקה עד שלא נגמור את בקבוק החלב. כדי להמתיק לי את החלב, הייתה אמי נותנת לי כל יום חתיכת שוקולד. בכתה י' עברתי ללמוד בבית ספר חקלאי.

סיפור משפחתי

בסוף כתה י' עבדתי בגן ילדים במרחביה. בגיל 17 הכרתי את בעלי ובגיל 18 התחתנתי.

עברנו לגור בעפולה ובעלי התגייס לצבא בגלל מלחמת 6 הימים. בעפולה נולדו לי 2 ילדים, איריס וזיו, עברנו לדיור צבאי בצפת. שירותו הצבאי של בעלי היה אינטנסיבי, וכמעט שלא היה בבית. לאחר 4 שנים נולד שי, בננו השלישי, כשמו כן הוא, מתנה. כששי היה בן 3 חזרנו לעפולה. ילדנו למדו בבית הספר "עלומות" שבעפולה עלית. כשחזרנו לעפולה, נולדה בתנו הרביעית קרן. קרן הביאה לנו הרבה אור הבית.

עבודותיי

לאחר שילדי גדלו מעט, החלטתי ללכת ללמוד במכללה בטבריה קורס מטפלות. במשך 30 שנה הייתי מטפלת, במעון "נעמת" בעפולה. (נשים עובדות). אהבתי מאוד את עבודתי. העברתי לילדים את אהבתי לארץ ישראל, צמחיה ועציה. מה שחימם לי תמיד את הלב היה כשההורים ספרו לי שבטיולים משפחתיים הילדים תמיד הכירו את שמות הצמחים.

הגמלאות שלי

לאחר 30 שנה פרשתי מעבודתי. היום אני לומדת פעמיים בשבוע בקתדרה, נושא השואה ועל נושאים רב תחומים כגון: רפואה היסטוריה וכו'… אנחנו מרבים לטייל בארץ ובעולם, ואני לא שוכחת לעולם את ערך הנתינה, ולכן אני מתנדבת בבית ספר "בית זאב" בכיתות א'-ב' של יהלום. בימים נוספים אני לא שוכחת את עצמי והולכת לחדר כושר או צועדת ברגל.

דור המשך

 היום אנחנו משפחה גדולה מאוד, יש לי ארבעה ילדים, שניים עשר נכדים ונינה אחת. יש  לי שני אחים, שבעה אחיינים ועוד שישה בני אחיינים. כולם צאצאים להורי ששרדו את השואה.

זהו ניצחוננו לאחר השוואה!

הזוית האישית

אניטה: היה מרתק ומיוחד, לא תארתי לעצמי שיהיה כל כך מהנה. הבנות היו מחבקות מאוד.

עדן אסולין,לינוי אעידן,שירה לוי: במהלך השיעורים היה לנו כיף, נהננו ולמדנו דברים חדשים על אניטה ,התחברנו כולנו. אנחנו שמחות שבחרו את כולנו לקבוצה אחת.