מאגר סיפורי מורשת

אוצר אנושי מתוכנית הקשר הרב-דורי

הפינוי מקיבוץ אשדות יעקב לחיפה במלחמת השחרור.

אני וסבא על רקע הר תבור
סבא עם אבא (כשהיה ילד) בקיבוץ
הנסיעה לחיפה

בזמן הפינוי הייתי בן שבע.

אחרי שהוכרז על הקמת המדינה התחילו התקפות של הסורים והירדנים על הישובים בעמק הירדן. הפציצו והפגיזו את הקיבוץ שלנו ואנחנו היינו במקלט. כל היום. מאחר ולא היו מספיק מקלטים לכל הילדים בקיבוץ, החליטו בצבא לפנות את כל הילדים עם המטפלות שלהם.

למחרת העלו אותנו על משאית ונסענו בכל מיני דרכי עפר דרך מנחמיה  כדי להגיע לחיפה. כשהיינו ליד קיבוץ כינרת, קיבל הנהג הודעה שמשאית שנסעה לפנינו הופגזה ויש פצועים. עצרנו  בקיבוץ והכניסו אותנו לתעלות .במשאית שהופגזה, הייתה הילדה חגית (סבתא של רועי) והם הלכו ברגל ליבנאל כי המשאית נפגעה.

אנחנו חיכינו עד הלילה בתעלות בקבוצת כנרת ועם רדת החשיכה נסענו לקיבוץ יגור ליד חיפה. בקיבוץ יגור היינו כמה שבועות ואז העבירו אותנו לחיפה. נתנו לנו מיטות בלי מזרונים (כי היו הרבה ילדים) ושמו על כל מיטה מחצלת. אני הייתי בכיתה א' ולא למדנו ביגור. לפעמים מרוב שעמום זרקנו אבנים על החממות בקיבוץ וכמובן כעסו עלינו.

בחיפה שיכנו אותנו בבית ספר גאולה. חלק מהזמן הייתי עם אמא שלי במושבה הגרמנית ששם שיכנו את התינוקות ואמא שלי טיפלה בהם. גרנו שם בבתים של ערבים שברחו מחיפה בזמן שצה"ל שחרר את חיפה. אחרי כמה זמן חזרתי לבית ספר גאולה. בחיפה היינו כחצי שנה ולאחר מכן חזרנו לקיבוץ ואמרנו שאין כמו בבית.

גם אחרי 70 שנה אני זוכר את האירועים כאילו הם קרו אתמול. זו הייתה חוויה יוצאת דופן שנחקקה בזכרוני ומלווה אותי עד עצם היום הזה.

הזוית האישית

רועי גור: היה כיף להקשיב לסיפור של סבא.

מילון

שיכנו
נתנו מקום לגור בו.

ציטוטים

”"אין כמו בבית"“

הקשר הרב דורי