מאגר סיפורי מורשת

אוצר אנושי מתוכנית הקשר הרב-דורי

הפיכתה של סבתי מילדה לכלה

סיוון וסבתא ציפי כיום
סבתא ציפי ביום נישואיה
היכרותם של סבא וסבתא בצבא

סיפור חייה של סבתא ציפי מילדה לכלה

שמי ציפי בן אליהו (לשעבר שטיצקי). אני קרויה על שם אמו של אבי זכרונו לברכה (ציפורה). הכינוי שלי הוא סוזי. נולדתי בשנת  1948 בעשירי בינואר בגרמניה. עליתי לארץ עם משפחתי באוגוסט 1948. אני בת בכורה מתוך ארבעה אחים (אח אחד ושתי אחיות), אם לארבעה ילדים וסבתא ל11 נכדים.

העלייה לארץ

לאחר מלחמת העולם השנייה כאשר מדינת ישראל קמה, הורי החליטו לעלות לארץ בעקבות הידיעה שזו ארץ היהודים. משמועות רבות שהופצו באותו הזמן אמי ואבי הבינו שאם הם יעברו לארץ ישראל הם לא יצטרכו לברוח יותר מאף אחד. אני ומשפחתי לא נקלטנו במהירות בארץ ,נדדנו בין מקומות רבים בארץ מהצפון ועד הדרום. היינו מלווים בקשיים רבים אם זה היה המצב הכלכלי, החברתי, קשיי התקשורת בין האנשים, הקמת מקום מגורים וטיפול בילדים קטנים. אבי נאלץ לעבוד במגוון עבודות בעודו לומד את השפה בקושי רב. גם אמי שהייתה עקרת בית נאלצה להכין ממצרכים מועטים מזון לכל בני המשפחה. לאחר נדודים רבים ברחבי הארץ משפחתי החליטה להתמקם בקיבוץ חפציבה. שם התחלנו באמת חיים נורמטיביים: התחברנו עם אנשים, דיברנו את השפה, המצב הכלכלי השתפר ושם בעצם אבי ואמי הרגישו שישראל היא הבית ובו אנו צריכים ורוצים לחיות. לאחר שנים רבות משפחתי החליטה לעבור לנצרת עילית אבל הפעם המעבר לא היה מסובך עם אתגרים ומכשולים כפי שעמדו בתחילת דרכנו בארץ ישראל.

 מנהגים וחגים

כאמור, לאחר שעלינו ארצה משפחתי ואני התיישבנו בקיבוץ חפציבה. בסופי שבוע אני ואחיי נהגנו בשעה ארבע, כאשר כולם עזבו את בית הילדים, להתכנס כל המשפחה בבית הורי ולהכין ארוחה גדולה. אנחנו הילדים החלטנו לקרוא לארוחה זו ארוחת ארבע, וזה הפך למנהג משפחתי .

כשהייתי בערך בכיתה ב׳ או ג׳ בקיבוץ שבו גדלתי הייתה תחרות שבה ההורים והילדים היו עושים יצירת פמוטים ונרות לכבוד חנוכה. כל ההורים וילדיהם היו משיטים את היצירות שלהם באגם בזמן שכל הנרות דלוקים וכתוצאה מזה נוצרה אווירה של חג חנוכה. זו הייתה אווירה מיוחדת: הכל היה מואר והשמחה היתה גדולה. ככל שהיו יותר נרות דלוקים, כך האור גדל והאיר את הקיבוץ. זוהי הסיבה העיקרית לכך שחג החנוכה הוא החג האהוב עליי וגם עקב הגיבוש המשפחתי, שיש בדבר כאשר כל המשפחה הילדים והנכדים מתכנסים תחת קורת גג אחת וכולם שמחים ,שרים וחוגגים.

השירות הצבאי שלי

כאשר התגייסתי לצה"ל שמחתי, כי סוף סוף יכולתי לתרום למדינתי ולהרגיש שאני גם שייכת להקמתה של מדינת ישראל. בצבא שירתי בהתחלה בחיל האוויר ולאחר מכן עברתי הפכתי להיות חובשת (אסינסטנתית). כמובן שלא הכל היה מושלם וכיף, אבל חרוטות בזיכרוני שתי זויות – אחת טובה ואחת קצת פחות. זה היה בשנת 1967, זמן מלחמת ששת הימים. אני נערה בת 19, חוזרת לחדר מגורי בבניין ולפתע נשמע קול של פיצוצים. מסתבר שאילו היו הפגזים ששלחו הסורים. יכולתי לשמוע אותם כאילו הם מתקרבים אליי ועוד שנייה נוחתים בחדר משהו רע יכול לקרות, בעקבות הקרבה של הפגזים למגורים. עד היום אפשר להגיד שאם אני שומעת פיצוצים בחוץ או אפילו מהטלוויזיה אני נזכרת באותו יום. אפשר לומר שנשארה לי צלקת קטנה מאותו היום במלחמת ששת הימים אני חושבת שזהו גם יום מאוד משמעותי בחיים שלי. אבל כמובן שיצא גם משהו טוב משירותי הצבאי: שם הכרתי את בעלי (שרון).

כשסבתא הכירה את סבא

שרון ואני הכרנו בתקופת הצבא כשהיה לי חבר באותה תקופה. באחד הימים הזמנתי את שרון ואת בן זוגי לבוא אל ביתי. כשדלת ביתי נפתחה לכבוד בן זוגי ושרון, אני זוכרת ששרון אמר לי: "איזו אהבה, איזו אחדות נמצאת בבית, איזה כבוד בין ההורים לילדים." (מכיוון שגדל בבית בו היתה אלימות כלפי הילדים: שרון הוכה על ידי אביו באופן קבוע עד שנאלץ לברוח מהבית. כאשר הוא הגיע לביתי הוא גילה מהו בית חם ואוהב , מה שבעצם לא היה לו).

מאותו רגע הוא החליט שלא כדי לוותר עליי! הוא החל  בחיזורים ובשאלות. אני בהתחלה לא הסכמתי כי הייתי נעולה על הבחירה שלי בבן זוגי. לאחר זמן מה אני וחברי נפרדנו, אבל עדיין לא הסכמתי לצאת עם שרון. לא בגלל שלא אהבתי אותו, פשוט עדיין לא הייתי בטוחה אם אני רוצה להיות איתו. בסופו של דבר הסכמתי. אני זוכרת שאהבנו לפעמים לברוח מהבסיס כדי שנוכל לבלות עוד זמן יחד שנינו. לא חשבנו מה יקרה אם יגלו שברחנו, חשבנו רק על זה שנוכל להיות ביחד עוד כמה וכמה רגעים.

בשנת 1968 כשהייתי רק בת 20 התחתנו. בחורה צעירה עומדת מתחת לחופה כשלצידי אבי אמי וכל משפחתי אבל הכי חשוב – החתן. ראיתי את שרון בבגדי חתן ופשוט באותו רגע ששבר את הכוס ואמר את המשפט: "אעלה את ירושלים על ראש שמחתי" ידעתי שהפכנו מזוג ילדים שהיו לפעמים בורחים מהצבא כדי לבלות, לבעל ואישה. כמה חודשים לאחר מכן הפכתי לאמא לבני הבכור דרור (ברבות הימים אביה של סיוון, המתעדת). לאט לאט משפחתי גדלה. נולדו לי עוד שלושה ילדים וכיום אני סבתא אחד עשרה נכדים. כיום אחרי שיצאתי לפנסיה, אני מבלה את יומי עם נכדיי ואני מאושרת בכך שאני יכולה לבלות איתם.

 

הזווית האישית

הנכדה סיון: נהניתי לעבוד ביחד עם סבתי. גיליתי באמת סוף סוף את סיפור חייה של סבתא שלי, נחשפתי לעברה וכל החלקים מההווה והעבר התחברו.

סבתא ציפי: נהניתי לחלוק מידע עם נכדתי ותוך כדי לעלות זיכרונות, מנהגים, אירועים ותמונות מן העבר. חשפתי בפני נכדתי מידע שלא יצא לי לדבר עליו.

 

מילון

בית ילדים
בית ילדים (לינה משותפת) - הייתה שיטת חינוך וגידול ילדים. בתי הילדים היוו מעון קבע לילדים בו גם אכלו, התרחצו ולמדו בשנות בית הספר היסודי. ברוב הקיבוצים המשיכו ללון במשותף עד ההתגייסות לצבא. (ויקיפדיה)

חפציבה
חפציבה- חפציבה הוא קיבוץ השוכן בעמק חרוד על גבול עמק יזרעאל ועמק בית שאן.(ויקיפדיה)

ציטוטים

”הפכנו מזוג ילדים שפעמים בורחים מהצבא כדי לבלות יחד לבעל ואישה“

הקשר הרב דורי