מאגר סיפורי מורשת

אוצר אנושי מתוכנית הקשר הרב-דורי

הפוגרום בבגדד שבעיראק בשנת 1941

שולמית ומיה
המשפחה בצילום סטודיו
סיפור הפוגרום בבגדד וקורותיה של שולמית בת השנה מזיכרונות הוריה נורה ונעים נקש

נולדתי ב1940, 21 לחודש מאי. בבגדד, עיר הבירה של עיראק. משפחתי מנתה את אבא אמא ושני ילדים.
בשנת 41' היה פרוגרום והנאצים רצו להיכנס לעיראק כדי לרצוח יהודים כמו באירופה.
ב-21 לחודש מאי היה חג השבועות וההורים שלי סיפרו לי שנכנסו לבית של ההורים ורצחו את שני הדודים שלי ואת הסבתא ואבא שלי לקח את אחי הגדול ואותי שכחו בתוך המיטה וערבים בזזו את כל מה שהיה בבית וראו אותי בתוך המיטה והיה לי צמידים מזהב על היד ולא היה מספיק זמן לקחת את הצמידים אז הם חטפו אותי.
רק אחרי יומיים, כשהייתה קצת הפוגה כי החיילים של עיראק שהגנו על היהודים, נמצאתי.  אבא שלי סיפר שחיפש אותי בכל המקומות ושאל אם מישהו חטף ילדה ואחרי יומיים ערבי אחד אמר שמצאו ילדה באיזו שהיא משפחה ואבא שלי שילם כופר- 25 דינר.
הוריי מספרים שלא היה שום דבר בבית והחזירו אותי ילדה חולה עם בטן נפוחה והייתי מאוד עצובה וטיפלו בי ההורים קרוב לחודשיים עד שהתאפסתי.
אמא אמרה שהיא רוצה לראות אותי אפילו שהיא מתה כך שהיא לא תישאר חיה אצל הערבים.ומאז אבא שלי נשבע שנצא מעיראק בכל מחיר אף על פי שזה היה מסוכן כי היינו אבא, אמא וחמישה ילדים.

בשנת 50' היה התר ליהודים לצאת מעיראק לישראל בתנאי שאת כל רכושם ישאירו בעיראק.וכך היה כשאנחנו עלינו לארץ בלי רכוש ובלי כבוד והיינו מאוד מיואשים.

העלייה לארץ:
כאשר עלינו לארץ היינו בטראומה איומה נכנסנו לארץ זרה שלא ידענו את המנהגים וגם לא את השפה. היה לנו קשה להתרגל למצב שבו היינו צריכים לקבל שלוש פעמים ארוחות מוכנות במקום לבשל ולהרגיש כמו במשפחה נורמלית.

אמא שלי הייתה המומה מהמצב שהיא לא יכולה ולא היה לה אפשרות לבשל לילדים כמו שהיא רצתה.

ההורים שלי היו עצובים ומדוכאים ולנו הילדים לא היה נוח, הרגשנו שאנו צריכים לעזור להם.אנחנו הילדים למדנו את השפה העברית יותר מהר מהמבוגרים וכך אנחנו עזרנו להם להסתדר בעניינים יומיומיים.
העבירו אותנו למעברה שקראו לה פרדס-כץ שממוקמת ליד בני ברק.היינו באוהלים בתנאים לא אנושיים- מיטות מברזל, מזרונים מקש ושמיכות צמר של חיילים וכך היינו צריכים להסתדר איתם. בחורף שהיה הכי קשה הוצפו האוהלים בגשם עז  והאוהל התמוטט.           
                                                                                        
שעון זהב שעבר  בין הדורות:
היה לסבא של בעלי שעון זהב ששמים בכיס עם שרשרת שמחוברת לג'קט וכל פעם שרצו לראות מה השעה פותחים את השעון, בודקים את השעה ומחזירים לכיס.השעון הזה עבר ארבעה דורות סבא של בעלי (אברהם)הוריש אותו לבן (סלמן)בערבית פירושו שלמה. סלמן העביר את השעון לאברהם בעלי ואחרי שאברהם בעלי נספה בתאונת דרכים אני העברתי את השעון לבן שלי שהוא קרוי סלמן(שלמה).השעון עדיין מדייק ועובד,במשך ארבעה דורות לא התקלקל. ארבעה אנשים בשרשרת השתמשו בו עד שהגיע לנכד של הנכד. שעון זה מדייק עדיין. הלואי שהאנשים שהתמשו בשעון היו נהנים עכשיו לראות  את הנכד של הנכד שומר על השעון כנכס מהדורות הקודמים.השעון כל כך יקר שרצו להציג אותו בתערוכה במוזיאון אור-יהודה ולא הסכמתי כי רציתי שזה יעבור לדורות נוספים.?                   
                                                                           
שמיכה שעברה שני דורות:
מדובר בשמיכת משי לבנה רקומה בחוטי זהב ומשי שהתכסה בה אבא של בעלי,השמיכה עברה לבעלי.שמרתי אותה הרבה זמן אך בזמן שאספו חפצים ישנים למוזיאון אור יהודה נתתי אותה לתצוגה,רשמו עליה את השם וכמה זמן שהיא קיימת,יחד עם כל החפצים העתיקים שהביאו אחרים שהם עולי עירק,מפני שמוזיאון זה שייך לעליית בבל.

מילון

עלייה
קבוצת אנשים שהגיעה מארץ זרה לישראל

ציטוטים

”הערך שהניע אותי להשתלב בארץ היה ללמוד את העברית“

הקשר הרב דורי