מאגר סיפורי מורשת

אוצר אנושי מתוכנית הקשר הרב-דורי

הערגה לארץ ישראל

"הגנה" ספינת המעפילים בה עלינו
דניאל סבתא עליזה וסבא אריה
סיפור זה מתאר את העלייה של סבתי ומשפחתה לארץ ישראל

סבתא עלתה מתוניס, בשנת 1956 היא מספרת שביום בהיר סבתא רבתא החליטה שהגיע הזמן לעלות לציון, הארץ המובטחת שכל יום מתפללים אליה. הבנות גדלו וכעת חייבים לעלות ולא לחכות יותר. הם עזבו בתוניס חיים נוחים עם מפעל גדול של אביה, בית ענק, לא חסר דבר – אך הייתה ערגה לישראל ולירושלים.
הם הפליגו באנייה מפוארת ועשו חנייה של שבוע בצרפת בעיר מרסיי, משם  המשיכו לארץ בהפלגה עד נמל חיפה, ומשם העלו אותם על משאיות ישנות מוקפות סורגי עץ ונסעו שעות מהצפון לדרום, לכפר ירוחם, לימים העיר ירוחם.
כשסבתא עלתה לארץ בשנת 1956, בעלייה הגדולה מצפון אפריקה, ירוחם הייתה כפר שומם, מעברה  עם בתי עץ, רק שמים מלמעלה וחול מלמטה. אפילו השירותים היו בחוץ ובמצב נוראי.
 
תמונה 1
 
תמונה 2
 
מהר מאוד, כעבור שבוע, סבתא רבתא דאגה שיעברו משם וכל זאת בזכות אחיה שהיה אב שכול שאיבד את בנו במלחמת השחרור, ודאג שיעברו לגור בביתו שבלוד.
מאוחר יותר עברו לדירת שיכון שקנו בעזרת הסוכנות ברמת אביב הירוקה.
בשנים הראשונות בארץ התנאים היו קשים בהשוואה לאושר ולנוחות שעזבו בתוניס. לא היה גז, לכן בישלו בפרימוס או בפתילייה, וגם עם החשמל היה בעיה ולכן נעזרו במנורת לוקס שהדליקו אותה בעזרת נפט בד וגפרורים.
שנות החמישים היו שנות צנע בארץ ואי אפשר היה לקנות מה שרוצים. היו פנקסי מזון עם תלושים והכל היה מתוקצב בצרכנייה הקטנה שברמת אביב, והיה צריך לתת תלוש ובתמורה קבלנו סוכר ולחם וכו'.
 
לסבתא יש עוד המון מה לספר אך הזמן הסתיים – ברוך האל היום יש מכל טוב הארץ ובשפע.    
 
 
תשע"ה 2015
 

מילון

ערגה
געגועים עזים

מעברה
מחנה עולים או יישוב קליטה שמדינת ישראל הקימה בשנות החמישים למען שיכון העולים מארצות ערב

ציטוטים

”הבנות גדלו והגיע הזמן לעלות לארץ ולא לחכות יותר“

”דבר לא חסר ובכל זאת היתה ערגה לארץ ישראל“

הקשר הרב דורי