העצב והשמחה שלי
כשעליתי מתימן הייתי בת 9. אמא שלי הייתה הבן אדם שהכי תמך בי והיה לצדי. היו לי 4 אחים ואחיות.
יום אחד, אחותי ובת דודה שלי הלכו בתימן להביא אוכל. אחותי שהייתה מאוד צמאה שתתה משלולית מים. כשהן חזרו אחותי נפטרה כנראה מנחש שעבר על השלולית והשאיר שם ארס.
כשעלינו מתימן עליתי עם אמא שלי ואח שלי, שתי האחיות שלי עלו אחרינו, היינו צריכים לעזור לאמא שלי כי היא הייתה עיוורת.
כשיצאנו מתימן הלכנו עם חמורים במשך חודש ימים עד שהגענו לעיר בתימן שקוראים לה עדן, ואז עלינו על מטוס לישראל. ירדנו בשדה תעופה בלוד והביאו אותנו במשאיות עד ראש העין.
בראש העין גרנו באוהלים. כשהגענו לישראל אמא שלי עברה ניתוח בעיניים ובעקבותיו חזרה הראיה שלה.
בראש העין, היה מטבח שהיינו הולכים אליו.
בשנת 1952 בנינו את הבית שאני גרה בו עד היום.
סבתא מרים ובעלה
סבתא מרים ביום חתונתה
הזוית האישית
הסיפור תועד במסגרת תכנית הקשר הרב דורי,בבי"ס טל, ראש העין בשנת תש"פ (2020). המורה המובילה – דנה אשרף.
מילון
עיוורתחסרת יכולת לראות