מאגר סיפורי מורשת

סבתא רינה דניאל עם הנכדה אליה דניאל, בתכנית הקשר הרב דורי תשע"ה, בבית הספר נווה עוז בראשל"צ.

 

נולדנו להורים מאושרים ויפים – הימים ימים קשים בתום מלחמת העולם השנייה, נולדתי בבית הורי בפלובדיב בבולגריה ביום אביבי שטוף שמש ואור בחודש מאי בשנת 1947.

 

בבית הורי שררו ציונות וגעגוע לעלות לארץ ישראל לתחילת חיים חדשים ולתקווה לחיים טובים יותר במדינת היהודים, אך הלב כואב ובוכה לעזוב את המולדת בולגריה, היפה והטובה שנתנה את כל כולה. המנהיגים והשלטון, אנשי הרוח והתרבות והעם הבולגרי, אשר לא נתנו לרשע השלטון הגרמני לשלוח את יהודי בולגרי לגטאות.

 

כולם יחד נלחמו בחירוף נפש ובאומץ לב למנוע את הריגת היהודים. העם הבולגרי אהב את יהודי ארצו. בולגריה שגשגה ופרחה, הקהילה היהודית חיה באהבה ובידידות עם הגויים ובולגריה הייתה עבור היהודים המולדת האהובה שלהם. כולם חיו יחד באושר ועושר, אבל המלחמה הקשה, הפחד להשמדה כדוגמת יהודי ארצות  אירופה ובעיקר יהודי מקדוניה שהושמדו, הסבל הנורא והפחד, הטלאי הצהוב, העוצר, גירוש היהודים מערי הולדתם לערים אחרות.

 

למרות הכל יהודי בולגריה המרוסקים שרדו ונשארו בחיים, הם חלמו על מקום מבטחים בטוח החלום היה ארץ ישראל. משפחות, משפחות הגיעו לארץ במסע ארוך ומפרך באניות רעועות ומסוכנות עם רצון עז להתמקם במולדת החדשה ולהתחיל בחיים חדשים. לא היה קל בתחילת הדרך. היה קשה מאד לשכוח את המולדת בולגריה, שעזרה כל כך ליהודים בארצה. החפצים, האביזרים, התמונות, הכלים והמעט שהביאו מבולגריה הזכיר כל הזמן את העבר,  אבל התקווה הייתה בלב.

 

שנת 1948 עדיין מלחמה וארץ חדשה נלחמת ומאד חפצה להעניק לעולים החדשים חיים טובים יותר….שער העלייה ומיזוג כל המשפחה המגיעה מהגלות. עבודת הורי בפרדסים, מגורים בעקרון שדרכה עלו לירושלים, הרבה קיבוצים באזור וכמובן ניחוח הדרים מהמהם.

 

זיכרונות ילדות של בית מקסים ומשפחה חמה ואוהבת בגבעת עליה ביפו מול הים. בית מיוחד עם תריסי עץ ישנים וריצוף מרהיב, נוף לים וטיולים לאורך החוף ובסמטאות יפו. רוכלים מסתובבים ברחובות עם מרכולתם, האיש עם הכד הענק על גבו שצועק סחלב סוחו ומוזג לנו בכוסות קטנטנות סחלב חם וטעים ואנחנו הילדים צוחקים וצוהלים, שמחים ומאושרים, משחקים בקלאס, תופסת, קופצים בחבל, 5 אבנים וגוגויים ונהנים מכל רגע.

 

אט אט מתנהלים החיים במדינה החדשה בבית המסורת הבולגרית והמנהגים ממש כמו שם, מדברים בשפת הלדינו המקסימה, מאכלים בולגריים שמתבשלים כמו  ישראלים, כלים עם נוסטלגיה, מפות על השולחן וסגנון שבא משם. הפתגמים בלדינו מבית סבתי וסבי ושירים עם געגוע.

 

החיים מתמזגים עם הווי ישראלי ואנחנו הילדים מדברים עברית והנה אנחנו צברים לכל דבר. את הווי החיים מאז שעליתי לארץ ישראל, אני מספרת לילדי ולנכדי, תמיד מטבלת בשפת הלדינו, פתגמים של פעם והרבה הווי של פעם. נורא כיף לי לשמור חפצים מבית סבתא ואמא, כל חפץ עם סיפור מרתק, כל תבשיל מעלה את געגועי לסבתא וסבא והיום גם לאמא.

 

בשבתות מפגש משפחתי עם דודתי, פשוט כיף לנו להיפגש, לספר סיפורים, לשיר שירים ולאכול מרציפן ובניצה, נזכרים בעבר ואוהבים את ההווה את חיינו בארץ ישראל.נכדי אוהבים לשבת יחד איתי ולשמוע סיפורים אלה הם החיים ואלו הם חיי.   

 

 

תמונות מבולגריה…