מאגר סיפורי מורשת

אוצר אנושי מתוכנית הקשר הרב-דורי

העלייה של סבתא שלי לארץ ישראל

תכנית הקשר הרב דורי בי"ס גנים
זה כשסבתי הכירה את סבא שלי
בזמן גשמים האוהל נחת על ראש הילדים, והמיטות שטו בזרם הגשם.

 סבתא מספרת:  כל היהודים  מהעיר ערביל עלו לארץ ישראל בשנת 1950 ובשנת 1951. 
 
 העלייה לארץ ישראל מארביל
 
סבתא והמשפחה עלו בשנת 1950 לאחר שביקשו מהשלטונות בעירק שישבו בעיר בגדד ונתנו אישורים
לכל מי שרוצה לעלות לארץ ישראל, יכול לעלות. לאחר קבלת האישור מהמשרדים התארגנה המשפחה
הצליחה בקושי רב למכור את הבית שלה, כדי שיהיה כסף מימון הטיסה והעלייה לארץ. את כל תכולת
הבית חילקה המשפחה לשכנים שגרו לידם הערבים רוב השכונה בה גרה משפחתה של סבתא היו
ערבים, שהיחסים איתם היו טובים מאוד והם מאוד אהבו את השכנים היהודים, שהסתדרו איתם מצוין.

התחלת העלייה לארץ הייתה בכך שהמשפחה לקחה מעט מאוד בגדים ,סדינים ושמיכות ועברו כל כמה

משפחות יחד להתגורר בבתי כנסת בבגד, עד העלייה האחרונה למטוס, שם גרו והמתינו לתורם, ישנו על
הריצפות בית הכנסת כעבור שבועיים, הגיעה המשפחה לשדה תעופה של בגדד, שם המתינו בתור,
נכנסו לבדיקת מזוודות ובדיקת גוף אחד אחד. פתחו את המזוודות.
שם החליטו עבורם השילטונות, מה ילקח במזוודה ומה לא ילקח. חל איסור מוחלט לדבר אם נלקחו
דברים חשובים וערכיים. לכל המשפחה יהודית עם הילדים הורשו להוציא רק ס25 דינר כסף
שזה מעט מאוד.
 
הקבוצה הממתינה התחלקה לנשים לבד וגברים לבד והחלה בדיקה הגופנית- אם יש על הגוף זהב או כסף
למי שימצא אחד מאלה לקחו ממנו את הזהב והכסף.
הטיסה נערכה מספר שעות והנחיתה הייתה בקפריסין כי המטוס לא היה תקין. מקפריסין הגיעה המשפחה
בטיסה לשער העלייה בחיפה. שם קיבלו אוהל ולנו שם כמעט חודשיים.  בשער העלייה בחיפה באוהלים היה
קר מאוד, המשפחות כלן היו ממתינות בתור ארוך שעות ארוכות ליד דלפק קטן, שדרכו נתנו אוכל למשפחות,
כל אחד החזיק בידו צלחת קטנה והמתין בתור ארוך כדי לקבל אוכל, בין שעה לשעתיים המתינה בתור.
הרבה פעמים היו נשארים ללא מזון כי עד שהגיע תורם לדלפק, האוכל היה נגמר. אין יותר אוכל.
מי שלא קיבל אוכל היה נשאר רעב ומחכה בתור עד לארוחה הבאה. היו להם מעט בגדים ובקושי סדינים,
והיו מתקלחים בתוך האוהל ללא מים חמים.
 
לאחר מכן הועברה המשפחה לטבריה, למעבורות שהן קבוצת אוהלים בה גרים יחד, כמה משפחות
בתנאים קשים במיוחד, בזמן גשמים האוהל נחת על ראש הילדים, והמיטות שטו בזרם הגשם.
לא היה כסף לקנות אוכל, לא היה חשמל ואפילו לא פנס נפט.
הרשויות לא תמכו במעבורת אלה ולא באו לעזרתם ולא שאלו עליהם, ההתמודדות הקשה הזו בתנאים קשים ומחפירים אלה הייתה על כתפיהם בלבד. האב מצא עבודה בחפירות שבונים בקיבוץ והאם לא יכלה
לעבוד כי הילדים היו קטנים. סבתא אהובה לא יצאה ללמודים כלל, היא נאלצה לצאת לעבוד בגיל צעיר מאוד,
עבודה קשה של משק בית כדי לעזור להוריה בהכנסת הבית על מנת שיהיה כסף לאכול. עקב ריבוי הילדים
במשפחה של סבתא אהובה, והחיים היו קשים במיוחד הציעו רק לסבתא אהובה לחיות בקיבוץ כדי להקל
על ההורים שלה, אבל סבתא אהובה לא הסכימה לעזוב את אמה ולהשאירה עם האחים הקטנים ממנה.
סבתא רצתה לעזור מאוד לאימא שלה, סבתא רבא והיא אכן עזרה לה בכל תחומי המחייה, בישול, נקיון,
טיפול באחים הקטנים להאכיל ולקלח אותם. כך נשארה לחיות בבית הוריה.
כעבור שנה במגורי האוהלים, הועברו המשפחות להתגורר בצריפים, צריף קטן אחד לכל המשפחה,
נתקבלו מיטות אלונקה לישון עליהם והמזרון עשוי מדשא יבש- קש בפנים.
כעבור כמה שנים הגיע חשבון תשלום לסבא רבא אבא של סבתא אהובה, עבור המיטות והמזרונים
הללו שנשלח מסוכנות היהודית. כשאחים גדלו התגיסו לצבא, וסבא רבא לא הרשה לסבתא להיתגייס לצבא.
סבתא לא הייתה חייבת להתגייס כי שני אחים שלה היו חיילים השלישי לא היה מתגייס וגם בגלל שהמשפחה
היא משפחה דתית הרבנות נתנה פטור לדתיים מגיוס.
 
סבתא מספרת על עצמה היום: "היום  יש לי שלוש עשרה נכדים ושתי נינות "
אני, מאוד נהנית מסבתא, טוב לנו להיות ביחד, סבתא לפעמים מספרת לנו על הסיפור שהיא הייתה שם,
את סיפורי העבר, ואפילו סתם סיפורים ואנחנו שואלים את סבתא שאלות והיא אוהבת לספר לנו.
 
כמה דברים שאני רוצה לומר לסבתא שלי:
 
סבתא שלי, אני מאחלת לך סבתא, את כל הטוב שיש בעולם, את תמיד תמיד בלב שלי.
 ועוד שלוש מילים אני רוצה להגיד לך את זה: אני אוהבת אותך סבתא יקרה שלי.

מילון

ארביל
אַרְבִיל היא עיר בעיראק, השוכנת בין הנהרות הזב הגדול והזב הקטן, העיר הראשית במחוז אֶרביל. לעיר מיוחסת היסטוריה של מעל ארבעת אלפים שנה בין הערים העתיקות ביותר בעולם

ציטוטים

”"המשפחות כלן היו ממתינות בתור ארוך שעות ארוכות ליד דלפק קטן, שדרכו נתנו אוכל למשפחות"“

”כל היהודים מהעיר ארביל עלו לארץ ישראל בשנת 1950 ובשנת 1951. “

הקשר הרב דורי