מאגר סיפורי מורשת

פרק ראשון – מתכננים מסע לארץ ישראל

בשנת 1948 נולדה סבתא יפה בווילנה שבליטה, להורים ניצולי שואה. הם חיו על מזוודות.

כשהייתה בת 9 המשפחה החליטה לעשות את המסע לארץ ישראל ולהגשים חלום. לא ניתן היה לעלות לישראל ישרות לכן הם נאלצו לעבור לפולין ארץ הולדתו של סבא רבא יעקוב ז"ל ומשם לעלות על מטוס ולהגיע לוינה. מוינה לטוס לאיטליה ומאיטליה באנייה "תיאודור הרצל" לישראל. אבל הדרך לא הייתה פשוטה כל כך כי השלטונות הסובייטים לא רצו לתת אישור ליהודים לעלות לארץ.

סבתא "זינה" התעקשה לעלות לארץ ישראל ולא ויתרה עד שנתנו לה אישור לעלות מהשגרירות שהייתה במוסקבה ולכן כל התקופה הזאת הם חיו על מזוודות ועד שסוף סוף נתנו להם אישור לעלות לפולין ומשם להמשיך את מסעם הם היו צריכים להישאר בפולין שלוש שנים מפני שסבא רבה "יעקוב" היה אזרח פולין, ולא נתנו באותה תקופה לאזרחי פולין לעלות ישירות לארץ הם היו צריכים למצוא פיתרון.

מכיוון שסבתא רבתא זינה וסבתא יפה היו נתינות רוסיה ולא פולין הן יכלו לעלות עם דוד לוניה לארץ. וסבא רבה "יעקוב" היה צריך להישאר בפולין שלוש שנים ורק לאחר מכן לעלות לארץ. הסיפור שלנו רק נשמע כל כך פשוט אבל הוא ממש ממש לא!

הסיפור שלנו לא מבוסס רק על עליה לארץ מליטה, לפני שהגיעו לליטה בשנת 1946 הייתה מלחמת עולם שנה שם סבתא רבתא "זינה" הייתה צריכה לשרוד ולשנות את שם המשפחה שלה דריוינסקיה לשם משפחה רוסי מובהק "סבורוב" ולעבור למקומות שהיא לא מוכרת בהם עד שתחלוף המלחמה.

פרק שני – המסע מארץ לארץ

בשדה התעופה שבפולין זינה ולוניה היו רשומים על שם המשפחה "סובורוב" וסבתא הייתה רשומה על שם "בארנבאום" ולכן הייתה בעייה. הגיעה השעה לטיסה והמאבטחים עברו לבדוק את כולם. כאשר הגיע התור שלהם בגלל השוני בשמות המשפחה והשוני במראה (סבתא יפה הייתה דומה לסבא רבא יעקוב וסבתא זינה לא הייתה דומה לה בכלל) לא נתנו לזינה לעבור עם סבתא יפה, כי חשבו שהיא מבריחה ילד לא שלה. זינה קראה לסבא יעקוב כדאי שיראו שסבתא יפה שייכת לשניהם ולא מנסים להבריח ילד זר ולא שלהם. מפולין הם טסו לוינה שבאוסטריה דרך "צכוסלובקיה", שהיתה אז מדינה קומוניסטית ולא נתנה אישור מעבר לאזרחי רוסיה. מוינה הם טסו לאיטליה בשביל לקחת אנייה שתוביל לישראל. באיטליה השלטונות נתנו לאזרחי רוסיה לעלות לארץ.

בזמן שהאנייה  הפליגה, באמצע הדרך לישראל, ליד חופי קפריסין, התחוללה סערה בים וכל האנייה התמלאה מים. כל האנשים דאגו לשלומם ולילדיהם והיו צריכים לחגור חגורות הצלה למקרה והאנייה תטבע וכולם עלו לסיפון העליון שהיה המקום הכי גבוה באנייה ואליו עדיין לא הגיעו המים.

בצעירותי

פרק שלישי – מגיעים לישראל 1960

כשהם הגיעו לארץ בינואר 1960 שלחו אותם להשתכן בעיר צפת, מפני שהם באו מאירופה והם מורגלים למזג אויר קר, כפי שבאותה תקופה היה בצפת. בשנת 1960 הייתה תקופת הצנע ולא היו ביצים, חלב ועוד כל מיני דברי מאכל, וכמובן שלא הייתה עבודה לאף אחד, לכן כל אחד היה צריך להסתדר בעצמו ולנסות לשרוד עד שתקופת הצנע תחלוף. בתקופה זו שלחנו בקשה לפולין לאיחוד משפחות (איחוד משפחות אצלנו היה שסבא רבא יעקוב יעלה גם לארץ מפולין ויתאחד עם מי שבארץ).

פרק רביעי – איחוד המשפחה בארץ

כעבור 10 חודשים סבא רבא יעקוב הגיע לארץ והתקיים איחוד המשפחות, מכיוון שהיכן שגרנו בצפת לא הייתה עבודה סבא רבא יעקוב נאלץ למצוא עבודה בתל אביב. לבסוף הוא מצא עבודה במתפרה בשוק הכרמל (ועד היום יש לי בבית את המספריים ומכונת התפירה שהיו לו). שם הוא גם לן ועבד 24/7 ופעם בשבועיים היה מגיע לסוף השבוע לביקור בצפת. הוא היה מביא לנו כסף למחייה. כך נמשך במשך שנה וחצי.

הדירה שהייתה לנו בצפת הייתה שייכת לסוכנות הרוסית וכעבור שנה וחצי שבקושי הצלחנו להתקיים, החלטנו לעבור למרכז הארץ והחזרנו לסוכנות את הדירה. ישר שכרנו חדר –  מטר על מטר "בקריית שאול" בחדר זה  גרנו וגם יעקוב עבד שם. היה לנו מאוד צפוף וקשה, אבל למרות כל זה נשארנו מגובשים והכי חשוב ביחד! מקריית שאול עברנו לדירה קנויה מהכסף שחסכנו בחולון.

פרק חמישי – אנחנו הותיקים תומכים בעולים חדשים

כשסיימנו את התאקלמות שלנו בארץ וכבר לא היינו עולים חדשים עזרו לקלוט עולים נוספים מרוסיה כשהתחילה העלייה הגדולה בשנות ה-70. עזרנו להם להתאקלם בארץ ולימדנו אותם מילים בסיסיות בעברית. כיום, העולים החדשים מרוסיה מקבלים הטבות מחייה כגון: עזרה בדיור, רכישת רישיון ורכב, מוצרי חשמל, עבודה והכי חשוב יש להם הזמנה לאולפנים ללימוד השפה העברית.

לסיכום, עם כל הקשיים שעברו על היהודים שהיו ברוסיה (ניצולי שואה) עדיין אי אפשר להבין ולדמיין את גודל הקשיים שעברו עליהם ורק מסיבות כלכליות חלקם היגרו לגרמניה ולארצות הברית, אבל אנשים שיש להם אמונה בדבר, תמיד  זה מתחיל מקצת כישלון ומסיתיים כהצלחה!

הזוית האישית

ליר: אני נהנתי מלהיות עם עם סבתא ומהזמן שיתפנה לנו לשוכח על התכופה שבה אני לא חייתי וגם לא ההורים שלי אז יצא שממש היה לי זמן איכות עם סבתוש ולא מזדמן לנו לעשות שום דבר ביחד לבד כי יש עוד נכדים וסבתא היא רק אחת. אני בתקווה שהסיפור יראה שהחיים של ילדי הם דבש.

אני וסבתוש בתכנית הקשר הרב דורי