מאגר סיפורי מורשת

שמי שירה אברהם, אני משתתפת השנה בתכנית הקשר הרב דורי, במסגרת זו תיעדתי את סיפורו של סבי, רחמים פור על עלייתו לישראל בגיל 12.

סבי נולד בשנת 1937 בעיראק. בשנת 1949 עלו לארץ מעיראק חלק מבני המשפחה של סבא (הדודים של סבא הגיעו ראשונים לארץ). בשנת 1950 שאר בני המשפחה עלו לארץ מעיראק, סבא היה בגיל 12 כשהם עלו לארץ.

כל השנים הם רצו וחלמו להגיע לארץ ישראל ובשנת 1948 כשהכריזו על הקמת מדינה ליהודים בארץ ישראל. החלום התחיל להתממש. לאחר שמדינת ישראל הוקמה, הם החליטו לעלות לארץ. סבא סיפר שלפני שהוקמה מדינת ישראל היה מסוכן לבוא לארץ.

העלייה לישראל

כשהמשפחה של סבא החליטה לעלות לארץ הם נסעו מעירק באוטובוסים לאירן (פרס), הנסיעה נמשכה שלושה ימים ושלושה לילות, הם הגיעו למחנה גדול ששם התרכזו כל היהודים שרצו לעלות לארץ. הם נסעו בסתר כאילו שהם יוצאים לטיול והשאירו כל רכושם שם, כדי לא לעורר חשד. הנסיעה הייתה מסוכנת, היו שודדי דרכים וגם סכנה שנציגי השלטון יתפסו אותם בזמן שהם מנסים לברוח לארץ ישראל.

במחנה כל משפחה חיכתה לתורה. סבא והמשפחה שלו שהו שלושה חודשים במחנה, כי אח של סבא חלה מאוד והם חיכו שהוא יבריא. כל מספר ימים היה מגיע מטוס אחד למחנה שהטיס את היהודים לארץ, כשהיגיע תורם הם עלו על מטוס וטסו לארץ.

כשסבא והמשפחה שלו הגיעו לארץ היה לילה, לקחו אותם לישון בבית כנסת בחיפה ובבוקר לקחו אותם באוטובוס לשער העלייה. שער העלייה היה יישוב קליטה ומחנה עולים במערב חיפה, ששימש כמחנה מעבר מרכזי לעולים שהגיעו לנמל חיפה בעלייה ההמונית שהחלה מיד לאחר קום מדינת ישראל. המקום שימש כמחנה הקליטה הגדול ביותר של עולים לישראל. שמו הרשמי היה "בית עולים שער העלייה".

החיים במעברות

בשער העלייה הם קיבלו אוהלים, אוכל ושתייה. שם הם שהו מספר חודשים, לאחר מכן העבירו אותם למעברות בכל הארץ. וסבא ומשפחתו בחרו ללכת למעברה בפרדס חנה. מעברה זה מקום מחנה זמני שגרו בה העולים החדשים, היו בה הרבה אוהלים וכל משפחה גרה באוהל.

במעברה בפרדס חנה הם שהו שלושה חודשים, לאחר מכן כל המשפחה של סבא בחרה ללכת למעברה ברמת השרון. במעברה ברמת השרון שהייתה ליד הכפר הירוק הם התגוררו בהתחלה באוהלים ולאר תקופה עברו לצריפים במעברה. בהמשך המעברה חוברה לרמת השרון ועד היום סבא ומשפחתו גרים ברמת השרון.

סבא ומשפחתו נתקלו בהמון קשיים לאחר שעלו לארץ לדוגמא: קשיי השפה – הם לא ידעו עברית ולא יכלו לדבר ולתקשר. היו קשיי מגורים – הם גרו באוהלים קטנים ואחר כך בצריפים צפופים ובימי החורף היה קר מאוד, הגשם היה חודר פנימה בחורף ובקיץ סבלו מהחמסינים באוהלים. זו הייתה תקופת הצנע בארץ, והאוכל לא היה בנמצא, הם קבלו מזון בצמצום עם תלושים, ההקצבה לא הייתה מספיקה לכולם. סבא סיפר שרק בחגים היו מקבלים במסגרת ההקצבה מנת בשר, במקום ביצים, שלא היו הם קיבלו אבקת ביצים. בנוסף לכל הקשיים האלו לא היה ניתן למצוא עבודה ומקורות פרנסה והם נאלצו לעבוד בכל מה שהיה אפשר למצוא אז, הם עבדו בעבודות דחק (עבודות זמניות שנתנו להם בלשכה) והשכר היה קטן, הרוויחו בקושי כמה גרושים.

סבא סיפר שהם הלכו לבית הספר במעברה, יחד עם כל ילדי העולים. כל הילדים למדו בכיתה אחת ויחידה, ללא חלוקה לפי גיל או שפה, כולם יחד בכל הגילאים ובכל הרמות. ימי הולדת וחגיגות לא עשו, לא היה מקום לחיי מותרות אז, חגגו בעיקר ובאופן סמלי את טקס הבר מצווה. גם חתונות היו אז, אך הן נחגגו בפשטות ובצנועות.

אחרי תקופה קצרה בה הלך סבא לבית הספר, הוא הפסיק ללמוד ויצא לחפש עבודה כדי לעזור למשפחה, הוא עבד בחקלאות ולמד בלימודי ערב, כדי לעזור בפרנסת המשפחה וכך היה עד שהוא התגייס לצבא.

למרות כל הקשיים והמחסור באוכל בתקופת העלייה והחיים במעברה, סבא סיפר, שמה שעזר להם להתגבר על המצב הקשה היה שכולם עזרו אחד לשני. לאנשים היה אכפת והם עזרו ותמכו במעט שהיה, הייתה אהבה בין כולם, לא הייתה קנאה ולא רבו אחד עם השני היה כבוד אחד לשני.

סבא רחמים בצעירותו

הזוית האישית

שירה: היה כיף לעבוד עם סבא שלי, למדתי המון על העלייה שלו לארץ ועל החיים שלו במעברה.

סבא רחמים: היה לי מהנה לעבוד עם נכדתי, היה לי חשוב לספר את הסיפור לנכדתי שתלמד על המורשת המשפחתית שלנו, כך זה יעבור לדורות הבאים.