מאגר סיפורי מורשת

ליביה רוטקובסקי נולדה בשנת 1947 בניקוסיה (Lefkosia) שבקפריסין. היא בעלת תואר שני בחינוך ובמִנהל חינוכי. ליביה עסקה עשרות שנים בחינוך לגיל הרך וכיום פעילה חברתית וסביבתית, יוזמת, מובילה ומקדמת בהתנדבות פרויקטים בעיר ראשון לציון. היא עלתה לארץ בגיל חודשיים, ביוני 1947, כמעפילה עם הוריה, לילי ויוסף מרקו ז"ל, שניהם ילידי פיאטרה ניאמץ (Piatra Neamţ) שברומניה.

בתקופת השואה ברומניה נאלצו הוריה לענוד את הטלאי הצהוב, והאב נשלח לעבוד במחנות הכפייה. לאחר נישואיהם ארזו ההורים את חפציהם המעטים בתיק גב והתכוננו לעלייה ארצה. בדרך לא דרך הגיעו לזאגרבּ (Zagreb) שביוגוסלביה ושם עלו על אניית המעפילים "כנסת ישראל", כאשר האם נושאת את ליביה ברחמה. האנייה היטלטלה שלושה שבועות במימי הים התיכון, עד שהתגלתה על ידי הבריטים סמוך לנמל חיפה. הבריטים שלחו את המעפילים למחנה המעצר פמגוּסְטה (Famagusta) שבקפריסין, ושם הם שהו כשנה.

אמה של ליביה בהריון מתקדם איתי בקפריסין (יושבת על ספסל)

החיים במחנה לא היו קלים, המים ניתנו במשורה, והמזון – בהקצבה. ההורים חלקו אוהל עם ארבעה זוגות נוספים. כדי לשמור על פרטיות מינימלית תלתה כל משפחה שמיכות סביב החלק שבו גרה. המחנה היה בנוי ברובו מאוהלים אוסטרליים בעלי שלוש שכבות: העליונה בצבע חאקי, הפנימית בצבע כחול, והאמצעית ברזנט בצבע לבן. מיתרי האוהל היו עשויים חוט שזור לבן. האוהלים נוצלו עד תום: מהחאקי תפרו חולצות, מהכחול – מכנסיים, מהלבן – לבנים, והחבלים שנפרמו שימשו לסריגת סוודרים וגרביים.

ליביה בת כחודש וחצי בבית התינוקות במחנה 64 בקפריסין

כשאימה של ליביה כרעה ללדת אותה, הזעיקו את אביה ממשחק כדורגל של המעפילים נגד הבריטים. הם נסעו בקומנדקר צבאי במשך כשעה וחצי בדרך לא דרך מפמגוסטה לבית החולים שבניקוסיה, כאשר חיילים בריטים חמושים מלווים אותם. בחג הפסח תש"ז נולדה ליביה, ובהיותה כבת חודשיים שוחררו המעפילים והורשו לעלות ארצה. זה היה חג החירות האמיתי של המשפחה!

הודות ליחסים הטובים שבין ישראל לבין קפריסין יצאו באחרונה לאי השכן כמה מחזורים של מסע מורשת ההעפלה. בין המשתתפים הרבים היו גם תינוקות שנולדו שם ובגרו, ואליהם התלוו בני משפחותיהם. גם ליביה השתתפה במסע המרגש זה ואף זכתה לקבל תעודת לידה ממשרד הפנים הקפריסאי.

ליביה ואמה מיד לאחר שעלו ארצה בראשון לציון

זיכרון ילדות מערב פסח – ליביה מספרת

"כל השנים אבי ז"ל ערך את לילות הסדר כאשר כל המשפחה המורחבת מתכנסת. זאת מסורת שנמשכת עד היום ובנסיבות שהזמן גרמן, בני ממשיך היום לערוך לילות הסדר. בילדותי דודי, אח אבי, עטה עליו סדין לבן ועיטר פניו בזקן לבן, הקיש בדלת ואמר שהוא, הוא אליהו הנביא, והשמחה הייתה רבה. שנים רבות הייתי בטוחה שאכן דודי הוא אליהו הנביא."

הזוית האישית

סיפור זה תועד במסגרת מיזם "הגדת העליות" 2019 ביוזמת החברה למתנ"סים בשיתוף תנועת שלם, המשרד לשוויון חברתי, תכנית הקשר הרב דורי ובית התפוצות