מאגר סיפורי מורשת

שמי חנה שחר, נולדתי בבצרה, עיראק, למשפחה עם חמישה ילדים, אני הצעירה ביותר. נולדתי בבית בגלל שלא היו בתי יולדות בעיר. הוריי היו ציונים, מאוד אהבו את ארץ ישראל ותמיד דיברו על האפשרות לעלות לארץ, אבל לא היה אפשרי לעלות לארץ בגלל שהשלטון הבריטי לא הסכים שיעלו יהודים לארץ.

הסיבה בגללה אני עליתי לארץ הייתה בגלל שהושפעתי מהורי ישרצו לעלות לארץ ישראל. בשנת 1944 התחילו להגיע שליחים מארץ ישראל בשביל לארגן ולשכנע את הנוער לעלות לארץ ללא רשות מהשלטונות. בגלל שהיהודים היו מוכנים נפשית לצאת מעיראק הם הסכימו לתוכנית השליחים להבריח את הנוער לארץ. בני הנוער (בני 16,17) עברו מעיראק לסוריה והלכו ברגל מסוריה לישראל, עם מורה דרך ערבי בתשלום, שלפעמים "בגד" בהם ולא רצה להמשיך במסע. מאחר והייתי מאוד קטנה (בת 9) הוריי חיפשו דרך מוצלחת שאגיע לארץ ישראל.

לבסוף, קרובי משפחה הצליחו להוציא דרכון לארץ ישראל והסכימו לצרף אותי כ"בתם". במטוס קטן שמנו את כל החפצים על רצפת המטוס וישבנו עליהם. הגענו לתל אביב, ואותי הפגישו עם דוד שלי שכבר היה בארץ. שהיתי אצלו כשבוע ולאחר מכן הסוכנות היהודית סידרה לי מקום בקיבוץ אשדות יעקב בעמק הירדן. את אחי שהיה בן 16 והיה בחברת נוער, מיקמו בקיבוץ גליל ים. לצערי הפרידו בינינו ושמו כל אחד מאתנו בקצה השני של הארץ. אני צורפתי לילדי המשק והייתי בודדה ללא משפחה בקיבוץ, כאשר כל ילדי המשק מוקפים במשפחותיהם. בגלל זה הרגשתי בדידות קשה והיה לי קשה להתרגל למצב החדש. הצמידו לי מורה פרטית ללימוד השפה העברית וצירפו אותי למשפחה אומנת עם שתי בנות בגילי. ההסתגלות לקחה כחצי שנה ומתקופה זו והלאה נשארתי בקיבוץ שמונה שנים.

כיום אני סבתא לנכדים ולנינים, עוסקת באומנת, פיסול וציור ומאוד שמחה בחלקי.

הזוית האישית

הילית: נהניתי מאוד ולמדתי הרבה דברים שלא ידעתי לפני על סיפור העלייה של סבתא.