מאגר סיפורי מורשת

זיוה שמחי נולדה בשנת 1961 בכּוּתאיסי שבגרוזיה ועלתה לארץ עם משפחתה בשנת 1972, כשהייתה בת עשר וחצי. כיום היא גרה בכרכור ופעילה בתיאטרון קהילתי בשפה הגרוזינית.

הקהילה בכותאיסו כללה כתשעת אלפים יהודים. החינוך התנהל ברוסית בבתי ספר מקומיים, והיו ילדים ש"מלמד" לימד אותם בבית את עיקרי הדת והתפילה. כבר כשהיו בבית הספר היסודי, החלו רוב הילדים ללמוד נגינה בקונסרבטוריון ולהשתתף בחוגי ריקוד עממי גרוזיני. החגים נחגגו בחוג המשפחה המורחבת, לעתים בהשתתפות שכנים וידידים גרוזינים. רוב היהודים לא עבדו בשבת והקפידו לשמור על יום כיפור ועל פסח. בית הכנסת שימש לא רק מקום תפילה, אלא גם מרכז חברתי. בכל בית כנסת היה "חכם", שהיה מנהיג ומדריך ושימש בתפקידים שונים: "מלמד", גבאי, שוחט ופוסק. משפחות נזקקות קיבלו סיוע קבוע מקופות העזרה של הקהילה.

משפחתה של זיוה הייתה משפחה שומרת מסורת. האב היה מניח תפילין והולך לבית הכנסת, והנשים דאגו לשמור על בית כשר ועל ארוחות שישי וחג.

הקמת מדינת ישראל הייתה בעבור יהודי גרוזיה מקור לעידוד ולתקווה, אך העלייה הגדולה החלה רק בשנת 1969, לאחר ששמונה-עשרה משפחות בנות המקום שלחו מכתב אל הוועדה לזכויות האדם באו"ם וביקשו עזרה בעלייתם לארץ. את המכתב קראה גולדה מאיר בישיבת הכנסת, ובעקבות הלחץ שהופעל נפתחה העלייה, וכארבעים אלף איש עלו לארץ.

תמונה משפחתית מגיאורגיה

הציפייה לעלייה הייתה ארוכה. רוב בני משפחתה של זיוה, עשר נפשות, עלו לארץ, אך היה אסור ליצור איתם קשר. המסע לארץ ארך חודשיים ועבר דרך מוסקבה, אוקראינה ווינה. את חג הפסח הם חגגו בתנאים קשים באכסניה, ובמשך שבעה ימים הם שמרו בסתר על מנהגי החג. הנשים בישלו מאכלים מקמח תירס ומאורז, ותפקידם של הילדים היה להריע ולצעוק "כיפה אדומה" אם שוטר החובש כובע אדום התקרב. המשפחה הגיעה לארץ באחד במאי, חג הפועלים, ושרה "הבאנו שלום עליכם".

כיום גרים בכותאיסו כחמש מאות יהודים. עד היום המשפחה נוהגת לאכול אוכל עדתי בימי מועד וחג. קהילת יהודי גרוזיה נפגשת באשדוד בכנס שנתי של מופעי פולקלור ושירה בהשתתפות אומנים מהארץ ואומנים שמגיעים מגאורגיה. בארץ יוצא גם עיתון בגרוזינית.

הזוית האישית

סיפור זה תועד במסגרת מיזם "הגדת העליות" 2019 ביוזמת החברה למתנ"סים בשיתוף תנועת של"מ, המשרד לשוויון חברתי, תכנית הקשר הרב דורי ובית התפוצות.