מאגר סיפורי מורשת

שמי דנה גרשטיין. נולדתי בבוקרשט, רומניה בספטמבר 1948.

כיום אני גרה בהרצליה עם בעלי מוטי. שלושה מילדי גרים בהרצליה והרביעי במודיעין.

הסיפור שלי:

הוריי והסבים שלי תמיד רצו לעלות לישראל, אבל התהליך לקבלת אישור יציאה מרומניה היה מסובך. אפשר היה לבקש אישור רק בתקופות מסוימות ולא בתאריכים ידועים מראש. הוריי ניסו בכל הזדמנות לקבל אישור יציאה, אך קיבלו תשובה שלילית שוב ושוב. האישור לעלייה הגיע באופן פתאומי ומוזר, כשהתקשרו לאבי ממשרד הפנים ואמרו שאם הוא רוצה לקבל אישור יציאה, זה עכשיו או לעולם לא. כך שלא נותרה לנו ברירה ועלינו לארץ.

הגעתי לארץ בגיל 21 עם הוריי ואחותי, במאי 1970, בשעות הערב. לאחר הטיסה ותהליך הקליטה בשדה התעופה, הסיעו אותנו לאולפן בקרית שמונה (ישוב בצפון הארץ בגבול עם לבנון וסוריה). כשעתיים לאחר הגעתנו לקריית שמונה התחילו ליפול קטיושות (רקטות) מכיוון לבנון והופעלו צופרים ואזעקות. הינו בהלם…! פעם ראשונה בחיים ששמעתי אזעקה. הבנו שצריך לרדת למקלט. שם הכרנו את דיירי האולפן שהגיעו מארצות שונות: ארה"ב, מקסיקו, אקוודור, פרו ועוד.

מטרת האולפן הייתה לימוד בסיסי של השפה, אבל כמעט כל לילה היינו במקלט, כך שלא התקיימו לימודים באופן סדיר. התקופה הזאת נמשכה עד הקיץ כאשר נפלה קטיושה על מבנה האולפן שנהרס כליל.

באותו יום הוריי היו בתל אביב בראיונות עבודה. בדרכם חזרה הם שמעו ברדיו שבאוטובוס שמדווחים על נפילות בקריית שמונה והם שאלו את נוסעי האוטובוס על מה מדווחים. התשובה הייתה … אההה… נפלה קטיושה על האולפן. אני ואחותי הלכנו לתחנת האוטובוס לחכות להם כי ידענו שהם יהיו מבוהלים. באותו יום העבירו את כולנו לאולפן בכרמיאל להמשך לימודי השפה, אבל הרמה שלנו לא התאימה, היות וכבר למדנו כמה חודשים.

באוקטובר 1970 התחלתי לימודי הנדסה בטכניון, המשך ללימודי ברומניה. לא היה קל, אבל באו לקראתי עם תרגומים ומבחנים בעל פה. סיימתי את לימודי בהצלחה, והצלחה נוספת הייתה שבמעונות הסטודנטים הכרתי את בעלי מוטי, ואנחנו ביחד כבר 45 שנה. יחד הבאנו לעולם 4 ילדים ויש לנו 11 נכדים.

לאחר הלימודים, התחלתי לעבוד בחיל האוויר בתור אזרחית עובדת צה"ל. במלחמת יום כיפור (אוקטובר 1973) עדיין עבדתי בצה"ל. במסגרת עבודתי הייתי צריכה לסייר בכל בסיסי חייל האוויר ולבדוק את תקינות המתקנים. בתקופה זו בעלי היה מגויס ולא שמעתי ממנו יותר מחודשיים. באחד הסיורים המפקד שלי ואני ניסינו לחפש אותו, אבל לא הרשו לנו לעבור את התעלה (תעלת סואץ במצרים).

בתום שלושה חודשים הוא הופיע בבסיס בצריפין וכמעט ולא הכרתי אותו. הוא היה עם זקן ג‘ינג‘י ארוך, לא מגולח ורזה מאוד. הייתי מופתעת מאוד, הרגשתי הקלה גדולה ושמחה. הוא נלחם בחזית הדרום, הגדוד שלו עבר את התעלה ולכן לא הייתה אפשרות לקיים תקשורת.

הזוית האישית

סבתא דנה גרשטיין: תכנית הקשר הרב דורי מאוד קירבה ביני ובין נכדתי, העמיקה את הקשר והוסיפה לי הנאה גדולה. היה לי חשוב שדרך הסיפור, שני תכיר יותר טוב את היסטוריית המשפחה מצד אחד, ומצד שני, שעם רצון חזק ניתן להתגבר על קשיים ולהצליח.

שני: התהליך בתכנית היה מלמד ומהנה והעמיק את הקשר עם סבתא. היה נחמד ומעניין להעמיק את הידע על שורשי המשפחה. מהסיפור למדתי שאם לא מוותרים – מצליחים.