מאגר סיפורי מורשת

הזמן יוני, 1962, המקום, נמל חיפה הדמויות סבא: יוסף גמרנגוז, בן 70, אמא- מריה – מאניה – מרים, בת 45, אבא- נחמן (דוד) זוננברג, בן 49, נכד – בן – אח אדוארד, בן 9.5 , אני נכדתו, בתם, אחותו דורה, בת 16.5. האירוע: החמישה ועוד רבים כמוהם, יורדים מכבש האנייה האיטלקית "אנוטריה", אחרי שבוע של הפלגה בים התיכון. 

 

באולם הקבלה הגדול הם מתקבלים על ידי אנשי הסוכנות היהודית, שמעניקים להם "תעודת עולה", המזכה אותם במיני הטבות. כי מעתה אנחנו עולים חדשים. מפנים אותנו למשאית טיולית וזאת מתחילה בנסיעה. הכיוון לא ידוע, זמן הנסיעה הצפוי לא ידוע, היעד קריית חוף; משמאל הים, מימין השדות, וממטרות! אני רואה אותן פעם ראשונה בחיי. ומתאהבת בשמש, בים, בשדות, בממטרות, בארץ. המשאית נעצרת. הגענו לקריית חוף, מעברה  ליד נהריה. מקבלים מפתח לבית- אזבסטון (היום זה לא היה קורה…) ובו שני חדרונים, מטבח מחובר לסלון קטן, מקרר קטן, פלטת גז קטנה, שולחן מתקפל קטן, כיסאות כמספר האנשים במשפחה (5), מיטת סוכנות ומזרנים ממולאים בקש. הים במרחק כ-30 מטר.

 

באנו מפולין. הטיול הראשון שלי לאורך חוף הים, ביום הראשון בארץ, מסתיים בכוויות קשות בכל חלק בגוף שהיה חשוף. מריחה של לבן (תרופת סבתא עתיקה) מקלה על הכאב ואת השאר עושה הזמן. עכשיו צריך להתחיל את החיים. שוב. שלושה מבוגרים, שכל אחד מהם כבר נדד בין ארבע לחמש פעמים, ממקום למקום, ושני קטינים, שלהם זה המעבר השני. שוב צריך להתחיל ללמוד את שפת המקום, שוב צריך להתערות בחברה וללמוד את מנהגיה, מנהיגיה וחוקיה. אחי אדוארד שהופך בין יום לאדי, מבקר במשך הימים הספורים שנותרו עד סיום שנת הלימודים בביה"ס המאולתר כיתה אחת לכל הגילאים, בליל שפות ומורה אחת, שלא ממש הוכשרה לתפקיד שלה.

 

הדבר החשוב ביותר להורי למצוא פרנסה "לשים לחם על השולחן". אבא, שהוא מסגר מקצועי, יוצר קשר מטלפון ציבורי שמופעל באסימונים, עם חבר מימי נעוריו, שנמצא בארץ כבר מספר שנים, ובעזרתו מוצא עבודה במפעל "אמקור" שמייצר דברי חשמל, בעיקר מקררים (תוצרת הארץ!). המפעל נמצא בחולון, אנחנו ליד נהריה! אוטובוס מנהריה לתל-אביב, אוטובוס מתל-אביב לאזור התעשייה בחולון, עניין של 5-6 שעות נסיעה לכיוון אחד. אחרי כ-10 ימים בארץ, אבא מתחיל לעבוד. הוא יוצא ביום א' השכם בבוקר וחוזר ביום ו' בסביבות השעה ארבע אחה"צ. אוטובוסים מנהריה כבר אין, אבא הולך ברגל מהתחנה המרכזית בנהריה, כשעה הליכה. בפעם הראשונה שהוא עושה את הדרך, הוא נתקל בצמחים שעליהם צומחים פירות שהוא לא מכיר שיחי צבר (סברס) הוא מתקרב ומנסה לקטוף את הפרי… את השבת הזו הוא בילה בשליפת קוצים בפינצטה מכל גופו בעזרת חובש, תושב המעברה. (המסקנה לעולם אל תקטפו סברס בידיים חשופות…) ביום א' אבא חוזר לחולון. במשך השבוע הוא ישן בגינה על הספסל (קיץ… לא נורא…) חבריו מציעים לו ללון אצלם (אבל "הכבוד הפולני"…). הוא קונה במכולת שתי לחמניות ולפעמים גם קופסת גבינה לבוקר ולערב. ארוחת צהריים הוא אוכל בחדר האוכל במפעל.

 

אבא הוא פליט/נווד מנוסה. הוא נמלט מן העיירה אלכסנדרוב (ליד העיר לודג') שבפולין, שבה נולד, חי ועבד עם בני משפחתו הדתייה והענפה, עד גיל 22. דודו היה (גם) חזן בבית הכנסת. עם כניסת הנאצים לעיירה בשנת 1939, הם מחפשים את רב העיירה, המנהיג המקומי, שהסתתר. אבא נקרא לגסטפו לחקירה ויוצא ממנה שבר כלי. הוא שב הביתה, ומציע למשפחתו להימלט לעבר ברית המועצות. הוריו סבורים שהמבצע מסובך מידי למשפחה גדולה ותולים את יהבם ב"עזרת השם". עם זאת אמא מבקשת ממנו לקחת את אחיו בן ה 15 עמו, אך אבא חושש לקחת על עצמו אחריות כזו. הוא לא יודע לקראת מה הוא הולך ולאן בדיוק פניו מועדות. הוא עוזב את ביתו, עם תרמיל גב וצועד מזרחה לעבר נהר הבוג, שעל גבול פולין-בריה"מ. מאז לא ראה שוב איש מבני משפחתו. מצפונו מייסר אותו עד סוף חייו, כך מתחילה דרכו כפליט.

 

הוא מגיע ללבוב שבאוקראינה אז בריה"מ, בעזרת פולני שעזר לו לחצות את נהר הבוג, ומתחיל לעבוד במפעל מתכת כמסגר. כשהנאצים פולשים בשנת 1941 לבריה"מ, המפעל מועבר על כל עובדיו לקזחסטן, שבהרי אורל . המפעל הופך למפעל של תעשייה צבאית במסגרת המאמץ המלחמתי. שם הוא גם פוגש את אימי ומשפחתה. הם מצדם נמלטו מרומניה (ששיתפה פעולה עם הנאצים).

 

אבא ואמא, שני פליטים, נישאים בהרי אורל במהלך המלחמה. הוא עובד על המחרטה, היא בחדר האוכל. עם סיום המלחמה, ב- 1945, המפעל חוזר ללבוב ואבא אתו, כשהוא בעל משפחה הוריה של אמא סבא יוסף וסבתא אסתר, אחותה של אמא – חנה, עם בנה בן השלוש ואחיה אהרונצ'יק. אמא בהיריון. אני נולדת כחצי שנה לאחר סיום המלחמה, בנובמבר 1945, החיים מתייצבים. אבא ממשיך לעבוד במפעל, אמא מתחילה לעבוד במפעל טקסטיל. סבא וסבתא מגדלים אותי. אבא לא רוצה להביא עוד ילדים לעולם שהכיר, אך אמא לא מוותרת וכעבור שבע שנים נולד אחי אדוארד. (סבתא אסתר נפטרה שנה קודם לכן).אמא רוצה לעלות לישראל (היא הייתה בעבר חניכה בתנועת הנוער של זאב ז'בוטינסקי) אך שערי בריה"מ באותה תקופה נעולים.

 

בשנת 1957 מאפשרת ממשלת בריה"מ לילידי פולין לשוב למולדתם. הורי מנצלים את ההזדמנות ועוברים לפולין. אבא מנסה להתחקות אחר גורלם של בני משפחתו אך אינו מצליח לגלות דבר. אנחנו גרים בלודג'. הורי עובדים כל אחד במקצועו ואחי ואני מתחילים ללמוד בביה"ס היהודי על שם י.ל.פרץ. אני לומדת פולנית ובין שאר המקצועות הנלמדים בביה"ס אני לומדת גם יידיש וכך מתוודעת לאותיות העבריות, שבהן נכתבת היידיש. כך חולפות 5 שנים ובאותן שנים מאפשרת ממשלת פולין ליהודים לעלות לישראל. אבא לא מתלהב מהרעיון אך אמא לוחצת וכך אנו מוצאים את עצמנו בסוף 1962 יורדים מהאנייה בנמל חיפה.

 

בלודג' סיימתי כיתה י'. אנחנו בסוף יוני. ב-1 בספטמבר אני חייבת להתחיל ללמוד בכתה יא'. אני לא יודעת עברית, פרט לאותיות. בדיקה מעמיקה עם חברים של אבא מגלה, שהדרך הטובה ביותר ללמוד עברית היא באולפן/פנימייה בקיבוץ. הרעיון הוא מגורים בקיבוץ, חצי יום לומדים עברית, חצי יום עובדים (במטע, בשדה, במשק וכולי…) למשך חצי שנה. אפשר להתקבל מגיל 18. אני בת 16.5. ושוב בעזרת קשרים והבטחה שאני מסוגלת לכל עבודה אני מתקבלת לאולפן בקיבוץ רמת השופט. תלמידי האולפן ברובם יוצאי צפון אפריקה (מרוקו, טוניס). המורה ממוצא עיראקי (איש מקסים ומורה מופלא). עם חברי הקיבוץ המגע שלנו מועט ביותר.

 

אנחנו עובדים כמה שעות במטע, קוטפים תפוחים, אגסים, שזיפים ולומדים כמה שעות עברית בכיתת אולפן. אוכלים בחדר האוכל המשותף עם חברי הקיבוץ, ישנים 3 בחדר. אני עם עוד 2 בנות שמדברות מרוקאית וצרפתית. מתרחצים במקלחת משותפת (בנים לחוד, בנות לחוד). בלית ברירה אני מתחילה לתקשר עם הסובבים אותי בעיקר בשפת הגוף ובמעט מילים בעברית שאני רוכשת כל יום ("שמי דורה", אני מפולניה", משפחתי מונה 5 נפשות"). אנחנו נוסעים בטרקטור למטע, מטפסת עם שק על הכתף על העצים וקוטפת פירות, שומעת שירים בעברית מחברי הקיבוץ שעובדים בסביבה. חוזרת למשפחה בקריית חוף רק בסופי שבוע. יולי-אוגוסט חולפים ואני נאלצת לעזוב את האולפן לטובת תחילת שנת הלימודים. אבא מנסה כל הזמן להעביר אותנו למרכז הארץ (הוא עובד בחולון). שוב לאחר התייעצות עם חברים, נופלת ההחלטה, שאלמד בסמינר למורים "לוינסקי" בתל-אביב. חברים של הורי, רעיה ואלחנן רסקי, שעלו מפולין כמה שנים קודם וגרים בפרדס כץ (בני ברק) מציעים לארח אותי עד שהורי יעברו למרכז. ב-1 בספטמבר אני נכנסת לכיתה יא'. 26 בנות ו -2 בנים. רובם הגדול צברים, "צפונבונים" (ביה"ס ממוקם ברח' בן יהודה בתל-אביב). אני עם עברית של חודשיים באולפן. כולם מתעניינים בי (עוף מוזר) המחנכת מציגה אותי ואת מוצאי. שואלים אותי כל מיני שאלות שחלקן אני מבינה וחלקן לא. לשאלה "כמה אתם במשפחה" אני עונה "משפחתי מונה 5 נפשות". לעולם לא אשכח את הצחוק הרועם והמתגלגל של "חברי" לכיתה. אני לומדת ספרות, תנ"ך, ידיעת הארץ, תושב"ע (תלמוד), אזרחות (במתמטיקה אף פעם לא הייתי חזקה במיוחד) וצולחת איכשהו את שנת הלימודים (בצליעה). במשך כמה חודשים אני חוזרת מביה"ס לבית שהוא לא שלי. החברים של הורי, המארחים אותי, הם אנשים נהדרים אבל הם לא הורי ואני ישנה בחדר עם בנם בן 10.

 

באמצע שנת הלימודים עוברת משפחתי לדירת שיכון בשכונת ג'סי כהן בחולון, שהיא שכונה שנבנתה עבור עולים חדשים. קיבוץ גלויות ומגדל בבל בהתגלמותם. סבא יוסף, האהוב נפטר כשנה לאחר עלייתנו. אני מסיימת את התיכון עם בגרות מלאה אם כי לא מבריקה. וממשיכה לסמינר. אני חייבת תודה ענקית למחנכת שלי ב יא'-יב', אהובה רון, שתמכה בי ודחפה אותי ולחצה עלי (ועל הוריי) כל הדרך שלא נתייאש ולא נוותר. את השנה הראשונה בסמינר אני מסיימת בהצטיינות ואני כמעט לגמרי ישראלית. אני מאוד גאה על כך ויש לי אפילו חבר צבר יאיר זלדין.

 

בשנת 1966 אנחנו נישאים ואני מתחילה לעבוד כמורה, מקצוע שאני רואה בו עד היום שליחות. ואני תמיד זוכרת את מורשת הורי:

א. העתיד טמון בהשכלה, או כדברי אבי, שהיה פועל מקצועי ומוערך "תלמדו. שלא תהיו פועלים שחורים כמוני" ב. "אל תהיו בזבזנים. תמיד תשימו גרוש לבן ליום שחור".

 

זה היה סיפור העלייה שלנו. שהוגד לבתי ולבני ולנכדי.

"כי בכל דור ודור חייב אדם לראות את עצמו כאילו הוא יצא ממצריים".

 

תשע"ו