מאגר סיפורי מורשת

שמי ענת טליאס, נולדתי בשנת 1949 בפס שבמרוקו.

כשהייתי בת 6 המצב במרוקו היה מאוד קשה, התנכלו ליהודים. למרות שאבא שלי היה פעיל עלייה, וחלק מהמשפחה היו בארץ. היה מאוד קשה לעלות לארץ ישראל. הייתה עלייה לא לגאלית ולכן כל העלייה הייתה מלאה תלאות ולקחה הרבה זמן, והיו הרבה תחנות בדרך, בהן שהינו באכסניות.

היינו מספר חודשים בצרפת ועלינו לארץ ישראל לירושלים.

המצב בארץ היה גם קשה מאוד. כשהגענו ארצה כל האחים שהיו בארץ הגיעו והתאחדנו. לנו, האחיות הצעירות, היה קשה במיוחד, מפני שאמא שלנו חלתה והיא נאלצה להיות בבתי חולים עם ניתוחים שהיא עברה. לכן מגיל 10 אני הייתי בלי אמא, נאלצתי לעזור במכולת של אבא שלי וללכת לבית הספר. אחרי זה כשהגעתי לתיכון נאלצתי לעבוד במשק בית בבוקר, וללכת ללמוד בצהריים בתיכון. ברור שזאת לא הייתה ילדות קלה ועם המון דאגה לאמא ובלי תמיכה.

התחלתי בית ספר בארץ ונכנסתי לכיתה ב. השתלבנו מהר מאוד בארץ. בזכות האחים הגדולים שהביאו את כל ההווי בארץ וישר דיברנו עברית ושרנו שירים ישראלים. היינו בתנועות נוער בתיכון, אחרי זה התחלתי את לימודי בבית הספר לאחיות, ומיד פרצה מלחמת ששת הימים.

המלחמה הייתה קשה והתדר הירדני שיגר חדשות שגויות יום אחרי שפרצה המלחמה. כשהחיילים הגיעו לכותל הייתה התרגשות גדולה מאוד במדינה. החברה שלי מבית הספר לאחיות שרה לפני הצנחנים את השיר ירושלים של זהב והצנחנים התרגשו מאוד.

המלחמה התחילה כשכל ארצות ערב איימו על ישראל שיחסלו אותה ולכן ישראל הקדימה אותם ופרצה במלחמה בכל גבולות ישראל. מדינת ישראל התכוננה ולכן הייתה מוכנה.

המלחמה הייתה קשה מאוד, היו הרבה פצועים ואני כתלמידה בבית ספר לאחיות, כבחורה צעירה חוויתי טראומה קשה, לראות את כל המראות הקשים. למראות האלה הייתה השפעה רבה מאוד על ההתבגרות שלי.

עם סיום לימודי בבית הספר לאחיות התגייסתי לצה"ל… והייתי אחראית מרפאה מחוזית, ופיקדתי על 15 חובשים, ביניהם היה חובש קרבי, שעם הזמן הפך  להיות החבר שלי, ואחרי שהשתחררנו מהצבא נשאנו.

למרות ששנינו ירושלמים. עברנו לאשדוד והקמנו בית. נולדו לנו 3 בנים, לבנים המקסימים שלנו נולדו ילדים – לליאור הבן הגדול, שלושה ילדים: עמית אייל ושירי, לבן השני גל נולדו שלושה ילדים: אודי, רוני ונויה, לבן הצעיר ניר נולד בן אחד ושמו ליאם.

הנכדות הוסיפו לסיפור של סבתא: לאחר 10 מפגשים ביקרנו בבית התפוצות בתל אביב. ראינו בבית התפוצות דגם של בית הכנסת של אבא של סבתא שהיה מתפלל שם.

ראינו הצגה על סיפור האנוסים בפורטוגל. ברגע שהתחילו התפרעויות ואיומים על היהודים כמו להתנצר, היהודים התחילו לעזוב את המקום, המשפחה של סבתא עזבו למרוקו.

הזוית האישית

רוני, שירי: שמענו סיפורים ודברים על המשפחה של סבתא. גילנו דברים שלא ידענו על סבתא. ולמדנו מסבתא שכל קושי מחשל.

ענת: מאוד מהנה הייתה לי הזדמנות לשבת עם נכדותי המקסימות. לספר לנכדותי סיפורי ילדות שלי. המסקנה כל קושי מחזק ונותן תקווה למעשים טובים…

לסיכום: נהננו במפגשים ולמדנו על סבתא המון דברים…