מאגר סיפורי מורשת

המשיכה לישראל והגעגועים למשפחה

למה עליתי לארץ?

קרובי המשפחה שלנו גרו בישראל. הם עלו ארצה עם העלייה הגדולה מבולגריה בסוף שנות הארבעים של המאה ה-20. יוצא דופן היה דוד שלי שבתאי אלג׳ם שכבר בשנת 1944 לפני קום המדינה עלה ארצה עם קבוצת נערים דרך תורכיה וסוריה. סבים וסבתות, דודות ודודים ובני דודים. רק המשפחה המצומצמת שלי נשארה בבולגריה מפני שאבא שלי איסק לוי היה אידיאליסט והאמין שאחרי מלחמת העולם השניה, בולגריה תהפוך ל״גן עדן״ והוא התחיל לעבוד עם מרץ גדול ושכנע גם את אמא שלי סרינה לוי (אלג׳ם) להשאר. כך אני ואחי, אליעזר לוי נולדנו וגדלנו בבולגריה. 

אני ובעלי הראשון איסק, תמיד אהבנו את ישראל. במשך השנים בני המשפחה שלנו מישראל ביקרו אותנו בבולגריה וסיפרו לנו דברים על החיים בארץ. אני נסעתי פעמיים לישראל כילדה וכנערה והיו לי חוויות טובות: פעם ראשונה בגיל 11 נסעתי עם אחי הקטן ממני ב 3 שנים ורוב הזמן היינו בבית של סבתא שלי שגרה ביפו העתיק באזור שבאותם ימים נקרא השטח הגדול. הכול היה מוזנח ותנאי המחיה היו יורדים ביותר. מהחלון היינו יוצאים למרפסת שהייתה גג של בית אחר ומשם היינו צופים על הים.

הפעם השנייה שהגעתי לישראל הייתה בגיל 17. אני זוכרת שבאותו ביקור באתי לישראל עם המורה שלי לפסנתר מבוגלרה וזכינו להיות בקונצרט של הפסנתרן ארתור רובינשטיין בהיכל התרבות בתל-אביב. ישבתי על הבמה מאחורי הפסנתר, ממש במרחק של 2 מטרים ממנו והייתי בעננים. היה זה בשנת 1963 והכרתי קצת את הארץ ואת התרבות.

 המניעים לעלייה והחלטה שהתקבלה 

אחרי מלחמת ששת הימים בולגריה ניתקה את היחסים הדיפלומטיים עם ישראל והיה כמעט בלתי אפשרי לבקר בישראל. בשנת 1987 לאחר מאמצים מאוד גדולים הצלחנו (אני ובעלי הראשון), לקבל דרכונים וויזות לביקור בארץ שרצינו לראות, לפגוש את הקרובים ולבדוק אפשרות לעלייה ועבודה. בעלי  שהיה כימאי במקצועו ביקר במכון וייצמן והציג את עצמו. הוא קיבל את הרושם שיש לו סיכויי טוב להתקבל לעבוד במכון.

במקביל אני ביקרתי באקדמיה למוזיקה באוניברסיטת תל אביב ונפגשתי עם הדיקן של המחלקה האינסטרומנטאלית ואמר לי שיש בשבילי מקום עבודה כמורה לפסנתר וכמלווה של כלים אחרים. באותו ביקור בארץ קרה אסון ובעלי נפטר מהתקף לב. ביום שנפטר, דיברנו והבנו שיש לנו ולילדינו עתיד בארץ ואז הוא אמר לי: ״אנחנו נחזור לבולגריה ובשנה הבאה את תסעי עם בלה לארץ ואני ואריק נמצא דרך להצטרף אליכן אחר כך״. המשפט הזה נחרט לי בזיכרון ובלב.

באותו ערב היינו עם קרובי משפחה בהקרנה של סרט קולנוע באולם של בית ציוני אמריקה בתל-אביב. במהלך הסרט הוא קיבל התקף לב מאסיבי והועבר בדחיפות לבית החולים איכילוב שנמצא בסמוך. כעבור שעתיים נקבע מותו אני הבטחתי שאני אעשה את מה שדיברנו עליו קודם ביחד. המשפחות שלי ושל בעלי הציעו לי להישאר כאן והילדים שלי שנשארו בבולגריה יועברו באמצעות הצלב האדום או ארגון בינלאומי אחר לארץ בהמשך. הרגשתי שהילדים שלי צריכים אותי, לא ידעתי כמה זמן ייקח תהלך כזה ולכן חזרתי לבולגריה עם בעלי בארון ושם נערכה הלוויה ענקית אליה הגיעו כל החברים והמשפחה שעוד הייתה בבולגריה. אחרי כשנה לאחר ״הפכתי עולמות״, בשלישי ליולי 1988 התחלתי את מסע העלייה שלי ושל ילדיי לארץ.

המסע לארץ

בתחילת הקיץ של שנת 1988 עליתי לארץ ישראל עם שני ילדיי: אריק (ששמו בבולגריה היה לאון), בן ה-12 ובלה בת ה-17. הנסיעה הייתה דרך יוון, לשם נסענו עם רכבת וביקרנו בעיר הבירה אתונה כולל האתרים ההיסטוריים מימיי יוון העתיקה. מהנמל פיראוס הפלגנו לישראל על אוניה במשך שלושה ימים, דרך כריתים וקפריסין עד שהגענו לנמל חיפה. סה״כ המסע לקח שבוע. 

הצעדים הראשונים בישראל 

מפני שלא הייתה לנו אפשרות לסדר מסמכי עלייה מראש, מכיוון שהמשטר בבולגריה לא אישר ליהודים לעלות לארץ, הגענו כתיירים. מאותה סיבה לא לקחתי גם מטען רב. "הנוסחה" שלי הייתה: אמא 1, 2 ילדים ו-3 מזוודות. בהתחלה גרנו אצל בת דודתי בחיפה למשך שבוע, במהלכו נסעתי לתל אביב למשרד הפנים שאז היה במגדל שלום מאיר, והגשתי באופן רשמי בקשה לעלייה.

כעבור שבוע עברנו לכפר סבא לבת דודה אחרת ואחר כך עברנו לבת-ים אצל דודתי, שם חיכינו למסמכי העלייה. בלה שניגנה בכינור, נרשמה לביה"ס לאמנויות ע"ש תלמה ילין בגבעתיים במגמת מוזיקה ואריק נרשם לבית הספר ״משה שרת״ בקריית אונו שם הייתה לנו הדירה הריאשנה בישראל.

בראשון לספטמבר התחלנו ללמוד: גם בביה"ס וגם באולפן, ובמקביל התחלתי לחפש עבודה. במקצועי אני מורה לפסנתר וליווי, ובנובמבר הייתה לי עבודה חלקית בקונסרבטוריון בפתח-תקווה בתור מורה למוזיקה: בבוקר למדתי עברית ואחרי הצהריים עבדתי. מכיוון שלא ידעתי לדבר עברית עשיתי "חוזה" בעל פה עם תלמידי: אני אלמד מוזיקה והם ילמדו אותי עברית, הם לקחו את המשימה ברצינות רבה ובזכותם אני יודעת עברית. הם היו מאוד גאים ביחס שלי אליהם וביחס שלהם אליי.

תוך שנתיים בניתי כיתה שלמה והייתה לי משרה מלאה. יחד עם זאת רציתי גם להכיר עוד אנשים אז הלכתי ומצאתי עבודה נוספת בספרייה המרכזית למוזיקה בתל אביב. שם עבדתי כספרנית והכרתי הרבה אנשי תרבות וחינוך. בקונסרבטוריון הכרתי את הספרן מיכאל ארזי שהפך להיות בעלי השני. מיכאל הוא דור שני למשפחה של מקימי ומייסדי מדינת ישראל. אביו טוביה היה במשך שנים שליח ישראל במדינות רבות בחו״ל, כולל שגריר ישראל בקפריסין. דוד של מיכאל, יהודה ארזי היה ציר מרכזי בפעילות של אניות המעפילים לארץ לפני קום המדינה.

הקליטה בארץ

תחילת הדרך הייתה לא קלה ודרשה הסתגלות למדינה החדשה עם שפה שלא הכרנו ומנטאליות שונה ממה שהורגלנו בבולגריה. כשנתיים לאחר שעלינו לארץ, נפל מסך הברזל על מדינות מזרח אירופה והדבר הביא לעלייה הגדולה, בעיקר שלי יהודי ברה״מ לשעבר לישראל. המצב הזה הביא לשינוי מהותי במדינה ליחס שניתן לעולים חדשים וליכולת של המוסדות לקלוט את העולים הרבים שהגיעו. מצד אחד העובדה שהקדמנו את גל העלייה הגדול עזר לנו לקבל יחס יותר אישי אך היו הרבה דברים לא היו מאורגנים כל כך כמו שהם היום לאחר הניסיון שמצבר בשנים האחרונות.

הגעתי עם קרוב ל- 20 שנות ותק של עבודה ותחילה הייתי צריכה להוכיח את המקצועיות שלי מחדש לפני ועדה מטעם משרד החינוך. כאן בישראל עבדתי במשל 19 שנה במקצוע שלי והייתי בין המובילים של ייסוד המקצוע של ליווי פסנתר כמקצוע בפני עצמו כחלק מלימודי המוזיקה. פרשתי מהעבודה בשנה שבה נולדה הנכדה הראשונה שלי – אביגיל ( בתו הראשונה של בני אריק) שלה אני מספרת הסיפור הזה, במסגרת תכנית הקשר הרב דורי בה אנו לוקחות חלק השנה.

בשנים הראשונות שלנו בארץ, קרובי משפחה נוספים שעוד היו בבולגריה, עלו גם כן לארץ כולל אמא ואבא שלי שכבר היו פנסיונרים, שעלו בינואר 1991 ממש כמה ימים לפני פרוץ מלחמת המפרץ הראשונה. לפני כשנתיים בנובמבר 2013, גם אחי עלה לישאל כאשר הוא כבר כמעט בגיל פרישה.

השנה אני מציינת 27 שנים מאז עליתי לארץ וכשאני מסתכלת לאחור אני מרגישה גאה עם מה שעשיתי והשגתי. גם התפתחות של משפחתי והמשך הדורות נותן לי סיפוק גדול.

תשע"ה