מאגר סיפורי מורשת

זה היה בתימן, מחוז סדה (כפר נג'ייד), נולדתי להורי, יחיא יעיש מוקרי ואימי סעדה ביום 1.1.1937, כילד הרביעי במשפחה.

הוריי גידלו אותי באהבה רבה. בגיל שלוש אבא התחיל ללמד אותי את אותיות א' ב' ובגיל שש כבר ידעתי לקרוא פרשה והפטרה וגם לתרגם.

אבא לימד אותי גם נביאים כתובים משניות וכולי…

אבא היה חקלאי והיה לנו שטח אדמה שעיבדנו וגידלנו בו גידולים שונים (חיטה, שעורה, תירס, בטטות, גת  ועוד…).

אני הייתי הולך לשמור על התבואה מהעורבים ומהקופים, שהיו מנצלים את ההיעדרות שלנו מהשטח, והיו עושים שמות בגידולים.

היו לנו גם פרות, שהיינו רועים אותם קרוב לשדות ולפעמים היינו ישנים בסוכת השמירה ושומרים על השדות. בקירות הבית היו לנו כוורות של דבורים ומדי שלושה חודשים היינו רודים דבש והינו אוכלים אותו.

את הדבש הנותר, אבי היה מחלק לשכנים ולמשפחה שלנו.

אבא עסק גם בעיבוד עורות, והייתה לו גם סנדלריה יקרה מאוד כמובן רק לאנשים מכובדים- שייחים ואדונים וסאדה.

אבא הכין גם נעלי נשים יפות ומודרניות על פי הזמנה אישית של הלקוחות, והוא הוסיף לנעלי הנשים קישוטים של מיני כוכבים צבעוניים ועוד…

הכפר שחייתי בו, היה על מצפה כזה גבוה שנשקף על נופיים מרהיבים למרחק גדול, עד ההרים ממזרח, שנקראו "גבל".

גבוה, מעל הכפר שלנו, שכנה עיירה בשם "נייעאן", והנוף שנשקף ממנה היה מרהיב עוד יותר.

הנוף היה כולו ירוק, עצים ירוקים, מדשאות טבעיות, שהיו פזורים בטבע כגן -עדן, נהרות זורמים מתחתינו וגם ואדיות ותעלות ממעיינות מים זורמים, שהיו במרחק כחמישים מטרים מהבית שלנו.

בשבתות ובחגים היינו הילדים, יורדים לשחות בבריכת הטוילה (הברכה העמוקה).

למדנו לשחות לבד. היינו קופצים אל הבריכה מצוק בגובה של ששה ושבעה מטרים מעל פני המים…

הייתי ילד חולני וסבלתי מכאבי בטן קשים, עד כי הייתי בוכה וצועק בקול רם מרוב כאב.

ההורים והסבתות היו מרחמים עלי.

סבתי מצד אמא הייתה לוקחת חתיכת ברזל עגול בקוטר של שמונה מילימטר ומחממת אותו עד שהוא נהיה אדום .

ההורים היו מחזיקים אותי חזק, מרימים מעלי את השמלה וסבתא, הייתה לוקחת את הברזל הלוהט והייתה נוגעת בבטן שלי במהירות ויוצרת בבטני כוויות אחת ליד השנייה. הכוויות שהעלו שלפוחיות, התפוצצו  כשהיו נוגעים לי בבטן.

הצריחות שלי והבכי לא עזרו לי, גם כשגמרו לעשות לי כוויות.

הריח השרוף של הכוויות מילא את הבית, והכאב החד מכל הכוויות נמשך ימים רבים, עד שהבראתי והמשכתי לעשות את המוטל עליי.

מכתבים, שהגיעו מארץ ישראל לתימן, גרמו לשמחה בין היהודים והגעגועים שלנו לעלות לירושלים הלכו והתחזקו, עד שכל היהודים באזור סדה (דר סעיד, גחזן, חריה, אלמקלח, אנגייד, אלגבריא)

וכל מחוז כובאן ועמאר החליטו  לעלות לארץ.

כמו ביציאת מצרים, התחלנו את מסע העלייה, עם עלות השחר, בזקננו ובטפינו.

התושבים הערביים ליוו אותנו עם החמורים והגמלים שלהם, הם הרכיבו את הילדים, הנשים והזקנים, שלא יכלו ללכת ברגל על בהמות המשא.

כולנו צעדנו, מלווים את עצמנו בשירי געגועים לארץ ישראל : "נעלה לארצנו בשיר ובשמחה".

לקח לנו שלושה ימים להגיע אל "סיאני", העיר אליה הגיעו המשאיות, שהיו צריכות להוביל אותנו להמשך המסע.

בעיר הזאת שהינו כמה ימים עד שהגיע התור שלנו וסודרה לנו משאית, שהייתה עמוסה בפחי שמן על כל הארגז, שהיה ללא מעקה. היו במשאית רק הקשתות של הארגז, שניתן היה להאחז בהן.

ככה עלינו על המשאית והתיישבנו על פחי השמן, כשההורים שלנו נסעו בעמידה, נאחזים בקשתות בידיהם וכשעייפו, קשרו את הטליתות לגשרים של הארגז.

כך נסענו, בדרכים משובשות, לא סלולות, ובמעברים קשים לנסיעה.

המשאית הקפיצה אותנו בגלל האבנים שהיו בדרך. עברו עלינו עינויים קשים בנסיעה הזאת, שארכה מספר ימים, עד שהגענו ללחחג', שהייתה עיר קצת יותר מתקדמת, משום שגרו בה גם האנגלים.

היו בעיר שירותים ציבוריים, שבנו בה האנגלים, שהיו ממוקמים בבניין מעוגל, שהיה מחולק  לחדרים, חדרים. בכל אחד מהחדרים היה פתח ברצפה, בלי מים ובלי ברזים.

בכפר שלנו לא היו שירותים ואת הצרכים היו עושים בשדה, מחוץ לבית.

זאת הייתה גם הפעם הראשונה שראיתי את אור החשמל, והייתי מופתע ושואל את עצמי איך החשמל עובד והולך דרך חוטים בתוך מנורות זכוכית וכולי…

ברחוב מכרו, מי קרח. מוכרי הקרח והיו מכריזים: "בריד! ברד!" (זאת אומרת קר מקרח).

אנחנו היינו שותים הרבה מים, כי השרב היה חזק מאוד ויש כאלה שקיבלו כאבי בטן מהמים והקיאו וגם כאלה שחלו ממש ואפילו היו כאלה שזה הוביל אצלם למוות.

לפנות ערב אספו אותנו, עלינו על המשאיות.

המשכנו בנסיעה והגענו למחנה חשד, שם שיכנו אותנו בסוכות, כשבכל סוכה שיכנו שלוש, ארבע משפחות. חילקו לנו אוכל ומים וקיבלנו הסבר על הסביבה ואמרו לנו, שאסור לנו לצאת מהמחנה, כי הסודנים הערבים הורגים כל מי שיוצא מהמחנה.

סבתא שלי שיצאה לעשות את צרכיה, נהרגה והיה פחד גדול במחנה.

במחנה היו מקלחות, שכל הזמן שהינו בהם בגלל החום הרב.

הסתובבנו במחנה כשאנו לבושים רק בגופיות ותחתונים. במחנה כל החול היה מלא כינים, שהיו זוחלים עלינו ורק המים היו שוטפים אותם מעלינו.

ההורים רשמו אותנו במשרד כדי לעלות למטוס. כשהתור שלנו הגיע, קראו לנו והסיעו אותנו לשדה התעופה עם ליווי של הצבא הבריטי ושל ישראלים שהיו שם.

לפני שעלינו למטוס שליחי העלייה הזהירו אותנו, שלא להביא לארץ כלום- לא כסף, לא בגדים ולא תכשיטים , היות והם טמאים ולא צריך לטמא את הארץ, וגם המטוס לא יוכל לטוס.

כך "עבדו" שליחי העלייה על התימנים. הצדיקים האלה הלכו וזרקו את החפצים היקרים שלהם והשליחים הלכו ואספו את השלל הרב לעצמם.

בושה וכלימה לעם היהודי על המעשים השלילים שלהם.

במטוס ישבנו על  הרצפה, שהריחה עדיין  מריח צואת כבשים ועזים שהובילו במטוס קודם לכן.

כך העמיסו אותנו  על המטוס ואנחנו לא התלוננו, אלא ההפך, היינו שמחים להגיע לארץ ישראל.

במטוס חילקו לנו לחם שקראו לו "רותי" שהיה בטעם שלא הכרנו, אבל אכלנו אותו.

אחרי כמה שעות טיסה, נחתנו בשדה התעופה שבלוד. כשירדנו מהמטוס, נישקנו את אדמת הקודש וגם בכינו מהתרגשות.

הפרידו בין הנשים לגברים והסיעו אותנו למחנה אוהלים בראש העין.

שם חיכו לנו ספרים שגזרו לנו את הפאות ואחר כך הכניסו אותנו למקלחות ורחצו אותנו ושמו עלינו ריסוס d.d.t  נגד כינים ופרעושים.

לאחר מכן סידרו אותנו באוהלים, כשבכל אוהל שיכנו שתי משפחות עם מיטות מתקפלות, מעץ וברזנט,

כמו שהיו בצבא. כל יום חילקו לנו אוכל במטבח גדול, שהיו מבשלים בו לכמה מאות אנשים וכך האכילו את העולים. אני זוכר, שהיו מביאים לנו בגדים ונעלים לא לפי המידות שלנו ולא הינו מתלוננים.

כמו כן, סידרו לנו שנלך לבית -הספר ללמוד ואלו היו רגעי השיא, שאני זוכר: השמחה והשירים.

בכל בוקר היינו שרים את "התקווה" ברגש ובגעגועים, על שזכינו לעלות וללמוד ולשיר את התקווה.

אבא שלי רשם אותי לבית ספר של "אגודת ישראל" ושם הייתי תלמיד טוב.

לימים, בנו בתים של שלושים ושניים מטר למשפחה קטנה, ושלושים ושישה מטר למשפחה גדולה.

לנו הייתה דירה גדולה, אבל השירותים היו בחוץ בתוך קובית ביטון עם חור לצרכים.

למרות התנאים הקשים, היינו שמחים וההורים התחילו לחפש עבודה.

כל אחד עבד, לא חשוב במה, אבא עבד במחצבות ואמא עבדה בחקלאות.

כך התחילו חיינו העצמאיים, בלי המטבח המרכזי. חילקו לנו תלושים בהקצבה, על -פי מספר הנפשות במשפחה, כדי  לקנות ביצים לחם בשר לחודש וכולי…

אלו היו ימי ה"צנע" (יש לי עדיין עוד תלושי מזון) אסור היה למכור, או לקנות מצרכים מחוץ לצרכנייה.

המשכתי ללמוד עד כיתה ח' ומשם רצו לשלוח אותנו לישיבות (של אגודת-ישראל).

אבי רצה שאני יהיה רב גדול שוחט, אך אני לא רציתי וברחתי לתל- אביב עם בן הדודה שהיה בגילי.

הוא שכר חדר ברחוב  קלישר עם ועוד שני אחים בגילנו.

בתל-אביב מצאנו עבודה בשליחויות וגם למדנו מקצוע.

אני עבדתי במפעל קטן לנברשות חשמל, שם עבדתי בהלחמות בכסף ובנחושת.

בשנת 1954 התגייסתי לצבא ושיבצו אותי לחיל הקשר.

עברתי השתלמות בקורס למורס (שיטת קשר מיוחדת עם סימנים מיוחדים) ושירתי בפיקוד דרום בבסיס שדה, ליד קיבוץ נירים.

הייתי מסופח לפלוגה 300 של הדרוזים וכך הינו יוצאים בכל בוקר עם שני קומנדקרים לשטח לעשות סיור בגבול מקיבוץ זיקים עד ועד ניצנה. לא פעם, היו לנו תקריות אש עם המצרים.

אחר כך עברנו לירוחם, שם ליווינו שיירות של רכבים ואוטובוסים אזרחיים עד אילת, הלוך ושוב.

עד השחרור השתתפתי בכל המלחמות, כולל מלחמת יום הכיפורים.

בשנת 1960 לא הייתה לנו עבודה וגם לא מקצוע.

בלשכת העבודה ארגנו לחיילים המשוחררים, קורס מסגרות מכנית, שנמשך שנה.

בסוף הקורס היינו שני חניכים מצטיינים.

נשלחתי למפעל טקסטיל בו עבדתי 26 שנים. נבחרתי ליושב ראש הוועד כ- 15 שנים.

בשנת 1985 המפעל פשט רגל ונשלחנו כל העובדים הביתה בלי תנאים וקיבלנו רק 10% מהפיצויים שהגיעו לנו. זאת הייתה מכה קשה, להישאר בלי עבודה ובלי משכורת.

למזלי, נשלחתי ל"אל- טק"- מפעל לייצור מעגלים מודפסים, שם התקבלתי לעבודה שנמשכה תשע וחצי שנים. לאחר שעברתי ניתוח בגב התחתון, נהייתי בלתי כשיר לעבודה ולאחר מכן יצאתי לפנסיה מוקדמת.

למזלי עבדתי 40 שנות עבודה וכך יצאתי לפנסיה מלאה.

תודה לאל, אני חיי עם אשתי מהפנסיות שלנו, לא משנה כמה נקבל, אבל אנו חיים ומתנדבים למען החיילים ולכל מיניי עמותות וגם תורמים בסתר לנזקקים.

כתחביב אני עוסק גם באומנות במתכת ובעץ, אני יוצר פסלים של בעלי כנף וחיות שונות ומשונות.

תודה מקרב לב למארגני הקורס, לילדים המקסימים שלימדו אותי להשתמש במחשב, לאטה ויוטא, המורות המדריכות בחטיבת היובל וליוכי מעיריית ראש העין. תודה לכולם על תשומת הלב!