מאגר סיפורי מורשת

נולדתי באיזמיר שבטורקיה בשנת 1939.

משפחתי גרה בשכונה הנקראת "קרטש Karatash", לא רחוק מן הים ומחורשה גדולה הנמצאת בגבעה, שבה היינו מבלים ומשחקים כל החברים יום יום.

לאבי ז"ל ולי היו תחביבים משותפים, שחייה בים וסוסים, אהבתי מאוד סוסים! לשכן שלנו היה סוס מרוצים שחור שאהבתי לרכב עליו הכי הרבה מכולם. לאבי גם היה סוס ואהבתי מאוד לטפל בו ולרכב עליו מידי יום. יום אחד, לאחר שאבי שם אותו באורווה, רציתי לשחק איתו אך הסוס היה רעב, צמא ועייף. תוך כדי המשחק הסוס התרגז ובעט בי בצלעות עם רגליו האחוריות והעיף אותי למרחק של כמה מטרים. במזל לא היה לי נזק גדול (בזכות משקלי הקל).

מידי פעם בסופי שבוע הינו יוצאים לשיט לאזור קיט באי "אינג'יר – אלטי Ingir alti" ומבלים שם את סופי השבוע.

באיזמיר שבטורקיה, למדתי בביה"ס יסודי יהודי בשם "בני ברית" באותה כיתה עם ילדה שקראו לה יהודית ולעיתים הינו מכינים יחד שיעורי בית ויוצאים לטייל בחוף הים. יש לנו תמונות משותפות מביה"ס. ברבות הימים נפגשנו שוב בארץ, התחתנו והקמנו משפחה ונולדו לנו שלוש בנות.

יום אחד כשהייתי בגיל 9 יצאתי עם חברי לשחק ולטייל, ליד החורשה עברה לידנו קבוצת ילדים טורקים ששאלו אותי אם אני יהודי או טורקי ועניתי בגאווה שאני יהודי. בתגובה לתשובתי זו הם הרביצו לי מכות נמרצות וכתוצאה מכך התעלפתי. כשפתחתי את עיניי ראיתי שאני בביתי כי חבריי דאגו להודיע להוריי ולהעביר אותי הביתה. לאחר האירוע, החלטתי להתנקם. אספתי למחרת את כל חבריי היהודים והלכנו לגמול לילדים הטורקים ולרגום אותם באבנים בתקווה שלא יחזרו על המעשה בשנית.

כתוצאה מהמקרה הזה החלטתי שאני לא נשאר יותר בטורקיה ורציתי לעלות לארץ ישראל, למדינת היהודים במסגרת עליית הנוער. כאשר הוריי ז"ל שמעו זאת החליטו (בלחצה של אמי) שבשום מקרה הם לא שולחים אותי לבד ושגם הם יעלו איתי לארץ הקודש.

בתחילת שנת 1949 משפחתי – הוריי, אני ושני אחיי, עלינו לארץ בספינת משא רעועה בשם "אתי". אבי שיחד את קברנית הספינה והוא נתן לנו את אחת מהקבינות של המלחים (חדרון של אנשי הצוות) כדי שלא נישן על הסיפון כפי שעשו האחרים. לאורך כל המסע שנמשך כשבוע ימים כל גל קטן טלטל את האוניה. רוב הנוסעים הרגישו לא טוב ואף הקיאו בכל מקום ולכן לא הייתה להוריי אפשרות לתת לשלמה, אחי הקטן שהיה בן כמה חודשים, אוכל והרבה פעמים במקום אוכל נתנו לו מים וכשהגענו לארץ הם נאלצו להכניסו לבית החולים.

כאשר הגענו ארצה, מיקמו אותנו במחנה העולים בפרדס חנה והכניסו אותנו לאוהל עם עוד שתי משפחות נוספות עם ילדים חולים. אחיה של אמי, שהתגורר ברחוב שלוש בת"א, בא לבקר אותנו, ראה את המצב וניסה לעזור. הוא הוציא אותנו ממחנה העולים ולקח אותנו להתגורר בבית משפחתו (בת 5 נפשות) בדירת שני חדרים. במהלך התקופה שגרנו אצלו, אחיה של אמי יחד עם אבי (ובעזרתי), בנינו לנו צריף בשטח נטוש ביפו (ליד דירת דודתי) לא רחוק מאצטדיון הכדורגל "בלומפילד".

חוויה מיוחדת שלא אשכח היא שזכיתי להשתתף בחגיגות יום העצמאות הראשון של מדינת ישראל בת"א שנמשכו כמעט עד אור הבוקר – פה בארץ חמדת אבות שמחה כזאת עוד לא הייתה.

לאחר שגרנו תקופה לא ארוכה ביפו, אבי לא מצא עבודה והורי נאלצו לעבור לירושלים. בהתחלה גרנו ב"דיר יאסין" (בעבר היה כפר ערבי כ-5 קילומטרים מערבית לירושלים בסמוך לשכונת גבעת שאול) ואחר כך עברנו לשכונת "בקעה" בדירת חדר ומטבח עם שירותים משותפים. בתקופה זו אבי עבד בעבודות קשות שלא היה רגיל אליהם כמו סלילת כבישים ועבודות בנייה (עבודות יזומות לא יום יומיות). אני למדתי בביה"ס עממי קטן (מאולתר). בשל מחסור בחדרים בבית הספר, למדנו שתי כיתות (בהפרש של שנה ביניהן) בחדר אחד עם מרווח קטן בין השולחנות שהפריד בין הכיתות. אותה מורה הייתה מלמדת את שתי הכיתות ומחלקת את זמנה ביניהן.

לאחר מכן עברתי לבית הספר "גאולים" בירושלים ומשם המשכתי בביה"ס "אליאנס". בחופשות מבית הספר, כדי לעזור כלכלית להוריי, עבדתי אצל ירקן ולאחר מכן במוסך אופנועים של דודי בת"א. לפני גיוסי לצבא למדתי בפנימייה צבאית "בבית הספר הטכני של חיל האוויר" בחיפה.

את שירותי בצבא עשיתי בחיל האוויר באחזקה ושיפוץ מטוסים. במסגרת שירותי במילואים (לאחר שהייתי בחו"ל שנה וחצי הוצבתי ביחידת תותחנים) השתתפתי במלחמות: ששת הימים שבמהלכה נולדה בתי הגדולה בשנת 1967, מלחמת יום הכיפורים בשנת 1973 שהייתה עקובה מדם, בה נלחמתי באוגדה של אריק שרון וחצינו את תעלת סואץ לאיסמעיליה ולאחר מכן הועברנו לרמת הגולן באזור "כפר חדר" שבסוריה ובמלחמת שלום הגליל ב- 1982 שבמהלכה הגענו עד לביירות.

לאחר השחרור התחלתי לעבוד כטכנאי שידור בתחנת השידור "קול ישראל" בירושלים ולאחר מכן בתעשייה אווירית. לאחר כשנה נשלחתי להשתלמות של כשנה וחצי לשוודיה מטעם משרד העבודה (במימונו של מיליונר יהודי בשוודיה, בשם פרחי, שרצה לקדם את התעשייה בארץ). לאחר שחזרתי, פגשתי את יהודית אשר הכרתי אותה עוד בילדותי בבית הספר בטורקיה, כאמור, התחתנו ונולדו לנו 3 בנות.

מאז שחזרתי מחו"ל עבדתי במקומות נוספים כמו: לילנד באשדוד, חברת בליז בנתניה וחזרתי שוב לתעשייה האווירית לאחר שהציעו לי תפקיד מפתה. בתקופת עבודתי בתעשייה האווירית, נשלחתי פעמים רבות להשתלמויות בחו"ל – שנה בצרפת יחד עם אשתי ובתי הגדולה (אורית) שהייתה בגיל שנה וחצי, ופעמים רבות לאירופה, ארה"ב והמזרח הרחוק. כיום אני גמלאי של תעש"א.

לאחר הפרישה עבדתי עד גיל 75 כעצמאי בתור יועץ הבטחת איכות בחברות היי טק.

הזוית האישית

יהונתן: למדתי הרבה מהסיפור של רפי על החיים בעבר וכמה הם שונים מהחיים שלנו היום.

רפי: נהנתי מאוד לספר ליהונתן את הסיפור שלי הוא הקשיב והתעניין מאוד.