מאגר סיפורי מורשת

שמי חנה קוסובסקי. נולדתי בשנת 1947, וגדלתי בפרס בעיר ביג'אר.

כשהייתי ילדה, בשנת 1951 –  שמענו ששערי ארץ ישראל נפתחו. הורי מיד התארגנו לעלות לארץ ישראל.

הם השיגו בדרך לא דרך אישורי עלייה. כאשר עמדנו לעלות למטוס אימי התעכבה מפני שאחי, בן השלושה חודשים היה מאושפז בבית החולים.

כאשר עלינו למשאית שתוביל אותנו לשדה התעופה, הורי ביקשו לעצור ליד בית החולים כדי להוציא את אחי משם.

הרופאים לא אישרו לאימי לקחת את אחי ואז החליטו שבן דודי יכנס לחדר בתוך בית החולים, ויזרוק לה אותו, את התינוק מהחלון וכך הוא עשה.

דודי עטף אותו בשמיכות וזרק אותו מהחלון של בית החולים אל הידיים של אימי שחיכתה בחוץ.

אימי רצה איתו מהר מהר לטנדר שחיכה להם וביחד עם בן דודה ברחו במהירות והספיקו להגיע למטוס. כך למעשה אחי ניצל, בזכות התושייה של בן דודה של אימי.

כאשר הגענו לארץ ישראל הוריי ביקשו לבוא לגור בבאר שבע ואז גרנו שנה באוהלים ואחר כך עברנו לבית בשכונה ג', החיים היו מאוד קשים, היה עוני גדול.

לאחר שנה עברנו לבית קבע.

בשנות החמישים הייתה תקופת צנע, והיתה הקצבת מזון עם תלושים לפי מספר הנפשות. היינו מקבלים פעם בשבוע בשר, ירקות, קמח וסוכר וכל מוצרי היסוד.

אבי היה כל יום יוצא לחפש עבודה והיה חוזר רק עם כמה פרוטות. היה מעט מאוד.

וכך היינו במשך ארבע שנים עד שהוא מצא עבודה קבועה ומסודרת, ואז המצב התחיל להשתפר.

הבית היה מאוד קטן לכולנו יחד,  זה היה בסך הכל חדר וחצי – חדר שינה, סלון, והמטבח היה בתוך החדר הגדול וגם השירותים. נולדו לי עוד אחים כאן בארץ  ואז מחברת "עמידר" החליטו להרחיב את הבית ואז רווח לנו קצת.

אני למדתי כל השנים כאן בבית הספר "נטעים מיתרים" וכך אני סוגרת מעגל עם ההתנדבות שלי באותו בית הספר, כיף לי לספר לכם על החיים שלי.

הזוית האישית

גפן וליאור – החוייה הייתה מאוד כיפית עם הגמלאית ומאוד נהנו. גפן – מאוד נהניתי לשמוע את הסיפור, למדתי ממנה שיש דברים שלא קורים רק בסרטים. ליאור – מאוד נהניתי, מאד עניין אותי, כי עברה חיים קשים ולא רגילים.

חנה – חוייה מאוד גדולה ומאוד נהנתי מכם.