מאגר סיפורי מורשת

סבתי גילה בן חנן {סולומון} נולדה בי"ד בחודש ניסן ב-1956 בפרס. היא עלתה לארץ ישראל בחודש אפריל בשנת 1964 מהעיר שיראז שבפרס.

בפרס למדה בבית ספר מוסלמי. היא גרה בבית גדול מאוד עם בריכה ועם מספר שכנים והיה להם כלב אימתני, שאף נשך את סבתי. היא זוכרת שהחורפים היו קשים והיו שלגים עד הגובה של סבתי ולפעמים היו שולחים אותם חזרה הביתה מבית הספר.

הם היו חוגגים את כל החגים היהודים בשקט. זכור לה שבפורים תפרו בובת קש בדמות המן הרשע ותולים על הקיר בחצר הגדולה, ובלילה קמים ושורפים את הבובה ומשתוללים ושמחים ואוכלים מאכלים טעימים.

הוריה היו אנשים מדהימים שנולדו להם עשרה ילדים והיא הייתה בת הזקונים. אביה היה נכה והלך בעזרת מקל הליכה, כתוצאה משקי חיטה שנפלו עליו בחנות שהייתה לו, וזה ריסק אותו. בגלל זה בילה שנתיים בבית חולים. כתוצאה מהמצב של אביה כשיצא מבית החולים ממשפחה עשירה הפכו למשפחה ענייה מאוד.

ב-1964 היא עלתה לישראל מטעם הסוכנות היהודית, באמצעות מטוס אל על עם משפחתה. הם העלו את המשפחה של סבתא למרכז עלייה בעיר טהרן, ושם שיכנו אותם, ממתינים לתורם לעלות לארץ.

אחיה הבוגרים הגיעו כחלוצים לארץ, ואמה במיוחד, התגעגעה לבניה והתפללה כל יום להגיע גם לראות את ילדיה שלא ראתה שנים.

המקום הראשון בו נקלטה סבתי ומשפחתה היה במרכז קליטה לוד, שם התגוררו כשבועיים, ואז התקרב חג הפסח ועברו לבתים של אחיה שגרו בישראל.

היה קושי בשפה והיה קושי גם להוריה שהיו מבוגרים ולא ידעו את השפה. לבסוף קיבלו דירה קטנה בראשון לציון, הם היו 5 נפשות בדירה בת 34 מ"ר. כיוון שהתגוררו בעיר, שכניהם מפרס עזרו להם בחיי היומיום. אחיה רשם אותה לבית ספר דתי ולאחר קושי של חודשיים וללא שום התקדמות בשפה, אחיה העביר אותה לבית ספר חילוני ליד הבית. אומנם התקדמה מהר בשפה, אך עברה התעללות מצד חלק מהילדים הוותיקים.

החוויה של סבתי מהילדות הייתה שישנו על מיטות בן גוריון, מיטת ברזל עם מזרן קש, וקיבלו גם פתילייה לבישול.

על פי סיפוריהם הם התחתנו מאוד צעירים כשאמה הייתה בת 13, ואביה היה גדול מאמה  ב-10 שנים.

הזוית האישית

בעקבות הפרוייקט "הקשר הרב דורי" חוויתי הרבה עם סבתי גילה על סיפורי עלייתה, על ההסתגלות בארץ ישראל ועוד. נפגשנו בבית ספרי וכתבנו ביחד את סיפורה של סבתי, הצטלמנו, למדתי עוד עליה ועל עלייתה.