מאגר סיפורי מורשת

ההתחלה

סבא בני נולד בשנת 1950 בפולין בעיר לודז'. הוריו, הסבתא והסבא רבא שלי, סבתא לולה וסבא סטפן, היו ניצולי שואה. במהלך המלחמה הם ברחו מפולין ורוב הזמן היו באוזבקיסטן. בתום המלחמה הם חזרו לפולין. סבתא לולה הייתה מרצה בכירה לפסיכולוגיה וסבא סטפן היה ראש הפקולטה למשפטים באוניברסיטת לודז'. לסבא בני אחות גדולה ממנו ב-3 שנים, חנה. הבית בלודז' היה גדול, לסבא בני ולאחותו חנה הייתה מטפלת שגרה בבית איתם ודאגה לכל מה שהיו צריכים. החיים התנהלו יפה, סבא בני הלך לגן ילדים וחנה אחותו הלכה לבית ספר. החברים הקרובים של סבתא לולה וסבא סטפן היו אינטלקטואלים ואנשי ספר. אחד מחבריהם הטובים היה ד"ר טורבצקו, הרופא שילד את סבא בני ואחותו חנה.

     סבא בני ואחותו

סבא בני בגן הילדים בפולין

בשנת 1956 התחילו תופעות של אנטישמיות בפולין. לגבי סבא בני ואחותו חנה התופעות התבטאו בכך שילדים מבית הספר של אחותו של סבא בני רדפו והרביצו לה. ילדים אחרים צעקו קריאות נאצה וקללות כלפי סבא בני ואחותו. כיהודיה, אחותו של סבא היתה פטורה משעורי הדת שנלמדו בבית הספר וזה רק הגביר את האנטישמיות של ילדי בית הספר כלפיה וכלפי סבא.

הרעיון לעלות לארץ ישראל התחיל לקבל צורה כשאחותו של סבא חזרה יום אחד מבית הספר עם פנס בעין ואף מדמם. חבר קרוב של סבא סטפן וסבתא לולה, איש הרדיו הנריק יונגרווירט, נסע לארץ ישראל לביקור ורשמיו קצת הרגיעו את סבא סטפן וסבתא לולה שקצת חששו להגיע למקום שהוגדר כאזור של חולות וגמלים וחוסר כל.

בשנת 1956 נפתחו גבולותיה של פולין והיהודים הורשו לעזוב את המדינה ולעלות לישראל. מי שהיה אחראי על פתיחת הגבולות הוא נשיא פולין ולדיסלב גומולקה. ממשל גומולקה התיר ליהודי פולין לעזוב את המדינה, בתנאי שיעלו לישראל. האנטישמיות המתעוררת וההיתר לעזוב את המדינה גרמו ליהודים רבים לממש זכות זו. כתנאי נוסף לעזיבתם את פולין דרש ממשלו של גומולקה מהיהודים לחתום על מסמך המבטל את האזרחות הפולנית שלהם ושל ילדיהם הקטינים. הם קיבלו מהשלטונות מסמך מעבר (שנקרא בפי העולים "התעודה הכחולה"), שלא הייתה דרכון אלא תעודת מעבר זמנית שאפשרה לאותם יהודים (שוויתרו זה מכבר על אזרחותם הפולנית) להזדהות במעברי הגבול. מרבית היהודים עברו בדרך למדינת ישראל דרך איטליה (בעיקר גנואה) ודרך אוסטריה (בעיקר וינה). כך עלו לישראל כ־35 אלף יהודים. רבים מהם התערו היטב בחברה הישראלית, ומספרם של אנשי התרבות הישראלים שהגיעו ארצה בעלייה זו גדול ביותר.

     תעודת המעבר של סבתא רבתא לולה, סבא בני ואחותו חנה.

העלייה

לא היה פשוט לעזוב הכל . לכל אדם שעזב את פולין היתה אפשרות לקחת מזוודה אחת עם בגדים וציוד. עד היום סבא בני זוכר איך המוכס הפולני החרים לסבא סטפן את חפיסות הסיגריות הפולניות בטענה שאין להוציאן מפולין.

כילד בן 7 , סבא בני כלל לא הרגיש רע עם סיפור הנסיעה. נוסעים לטייל, אמרו לו הוריו וכך הוא התייחס לעניין. השלב הראשון היה נסיעה לאוסטריה ולמחנה ליד וינה. שם שהה סבא שלי ובני משפחתו כשבועיים. טיולים ברחבי וינה, משחקים עם ילדים אחרים – ממש אוירה של קייטנה עבור סבא. לאחר מכן – בטיסה לארץ . לשדה התעופה לוד. סבא בני זוכר עד היום את שקי החול שקיבלו את פניהם בשדה התעופה. הסיבה – הוא הגיע לארץ ימים ספורים לאחר תום מבצע סיני, בחודש מאי 1957.

מיד עם הירידה מהמטוס סבא בני קיבל את שמו. בפולין הוא נקרא ברוניסלב ופקיד הסוכנות בשדה התעופה החליט – שמו יהיה בנימין. וזה מה שהיה.

 תעודת עולה של משפחת יסקוביץ'

ארץ חדשה, שם חדש, שפה חדשה, אוכל אחר,מנהגים חדשים ואנשים חדשים – כל אלו היו דברים שצריך ללמוד, לעכל ולישם. אפילו לילד אופטימי כמו סבא בני שלי זה כלל לא קל, שלא לדבר על סבא וסבתא רבא, סטפן ולולה, שהגיעו לארץ כשהם מעל גיל 50.

בימים הראשונים סבא בני ומשפחתו גרו במלון בעיר פתח תקווה. סבא זוכר, איך נסע עם הוריו לעיר תל אביב באוטובוס קומתיים. לאחר מספר שבועות סבא בני ואחותו עברו לפנימייה של ארגון ויצו בירושלים במטרה ללמוד עברית. הוריו של סבא בני הלכו לאולפן ללמוד עברית בתל אביב ובפתח תקווה.

סבא בני זוכר את הפנימייה בירושלים לטובה. היו שם ילדים שהגיעו לארץ מארצות שונות באירופה. שם סבא בני הכיר מספר ילדים שהפכו לחבריו עד היום. סבא בני זוכר מדריכה בשם נילי שלחבר שלה הצנחן הוא וחבריו סיפרו שראומישהו חשוד במערה מעבר לוואדי. הצנחן וחבריו תפסו את הפדאיון לפני שהצליח לעשות דבר. זה היה רגע השיא בפנימייה.

לאחר כארבעה חודשים הוריו של סבא בני קיבלו דירה בחולון. סבא בני ואחותו חזרו לגור עם ההורים ונשלחו לבית ספר "הס" שליד ביתם. סבא בני, למרות שהיה בן 7 הוכנס לכיתה א'. מכיוון שלא הכיר עדיין את השפה ברוב השיעורים סבא היה פשוט נרדם, בשיעורי חשבון סבא  היה די טוב.

המורים של סבא החליטו להעבירו לכיתה ב'. המחנכת שלו בכיתה ב' , זיוה ליפשיץ, לקחה על עצמה ללמד ולשלב את סבא בני עם כל הילדים. לצורך כך גייסה את התלמידים מהכיתה לעזור לסבא שלי להשתלב. לא היה קל לסבא בני אך בזכות מורתו וחבריו לכיתה השתלבותו הצליחה.שאלתי את סבא: "סבא, אתה זוכר איך הרגשת כעולה חדש, איך הרגשת בביתה ספר כשלא הבנת מה מלמדים ומה אומרים?"

"הייתי מאד מתוסכל, ענה סבא. היו ימים בהם פשוט ישנתי בכיתה. לא רק שלא הבנתי מילה ממה שאמרו, בהתחלה לא היו לי כל חברים ולילד זה ממש לא טוב. אני זוכר שהייתי מגיע לבית הספר עם אחותי ואז בורח לצד הרחוק של החצר כדי שלא ימצאו אותי ושלא אצטרך להיכנס לכיתה. המורה זיווה היתה הראשונה שלא חששתי להיכנס לכיתה שלה. היא לא רק שהבינה אותי אלא גם דאגה להבהיר זאת לשאר הילדים. הקליטה שלי בארץ היה הפרוייקט שהיא לקחה על עצמה ורתמה אליו את כל תלמידי הכיתה. לא סתם חלק מחברי הטובים היום למדו איתי אצל המורה זיווה"

"בבית – הייתי עם אחותי וחברותיה. בעיקר ילדות של שכנים שלנו. אבא ואמא שלי יצאו בבוקר וחזרו בערב. מי שטיפל בי היתה אחותי (היא רק בת 11). ארוחות צהרים, שיעורים, בגדים ועוד – היא דאגה להכל. למזלנו האווירה בשיכון בו גרנו היתה של ביחד. כולם גדלו עם כולם ודאגו לכולם. היינו מבלים שעות, אחותי ואני, אצל ילדי השכנים או במשחקים איתם בחצר שליד הבית."

אבא של סבא בני, סבא רבא סטפן, התחיל לעבוד בחברת סופרגז ואימא שלו, סבתא רבתא לולה, התחילה לעבוד כפסיכולוגית בצבא. סבא מספר שהיה מאד גאה במדים שסבתא לולה לבשה כאזרחית עובדת צה"ל. סבא ובני משפחתו גרו בדירת שיכון בת 2 חדרים וסבא בני ואחותו חלקו חדר אחד. כל השכנים היו עולים חדשים ממקומות רבים, כך יצא שבחצר ליד הבית שיחקו יחד ילדים מפולין, מרומניה, ממצרים, ממרוקו ועוד…האווירה ויחסי השכנות היו טובים וחמים. סבא בני זוכר איך הילדים היו רצים אחרי העגלה של מוכר הקרח שהיה מגיע אחת לכמה ימים לשכונה. איך הילדים הלכו לקטוף סברס והתמלאו בקוצים. אך בעיקר זכורים לסבא חבריו לכיתה שהיו מגיעים אליו הביתה, משחקים, מלמדים ותומכים.

לאחר כשנתיים, עברה משפחתו של סבא לדירה חדשה , קצת יותר גדולה, באזור אחר בחולון. סבא בני ואחותו המשיכו ללכת לבית הספר "הס" למרות המרחק וכל יום נסעו באוטובוס וחזרו בהליכה ברגל.

סבא בני בבית הספר העממי

את חופשות הקיץ , החופש הגדול, בילו סבא ואחותו בעפולה אצל "דודים" שלהם, איגנץ וינקה וגמיסטר והבת שלהם אורה. הם היו חברים קרובים של סבא וסבתא רבא עוד מפולין. איגנץ היה "בוכלטר" (מנהל חשבונות) בבית החרושת לסוכר וינקה היתה לבורנטית בבית חולים העמק. הבית שלבם, בעפולה עילית היה עם חצר ענקית ושם שיחקו הילדים. אחיו של איגנץ, חיים וגמיסטר, היה ממקימי קיבוץ דגניה ב' וכך הילדים זכו בביקורים בקיבוץ. סבא זוכר שבקיץ אחד היה בקייטנה במקווה ישראל, בית הספר החקלאי בחולון. שם גם הכיר לא מעט מחבריו.

סבא אומר שבשלב זה הרגיש שהעליה נגמרה והוא ומשפחתו כבר "עולים ותיקים"

ההשתלבות בחיי הארץ

בכיתה ה', סבא כבר הרגיש כאחד מהילדים המקומיים. הוא דיבר את השפה היטב, התנהג כמו כל הצברים, שיחק עם כולם והיו לו לא מעט חברים  – שחלקם נשארו חבריו עד היום. סבא סיפר לי שבסוף בית הספר העממי התלמידים עשו מבחן גדול שנקרא "סקר" ושלפי התוצאות שלו הם הוצבו בכיתות השונות בבית הספר התיכון. גם סבא עשה את המבחן אבל לדבריו ההשגים שלו לא היו מזהירים.

סבא הגיע לתיכון קוגל בחולון לאחר מאמצים של סבתא לולה שלא היתה מוכנה שילך לתיכון אחר. באותה תקופה נפתח בית ספר תיכון חדש בחולון ובני הכיתה של סבא בני הופנו לתיכון החדש. רק סבא ועוד 2 מחבריו הורשו ללכת לבית ספר לקוגל.

סבא זוכר לטובה את תקופת התיכון. מכיוון שהלימודים לא בדיוק עינינו אותו (וחבל שכך) רוב הזמן הוקדש למשחקי ספורט ולבילוי בשפת הים. סבא זוכר את כל המורים לטובה. את המורה לערבית שאול, את המורה למתמטיקה שכונתה מנטיזה, המורה לביולוגיה יהודית איזן ,המורה לפיסיקה פינקוס, המורה להיסטוריה וארון ועוד רבים וטובים. את מחנך הכיתה, כץ, שלימים הפך מנהל בית הספר, אין אחד מהתלמידים שיכול לשכוח. מי לטובה ומי ל…

לאחר שנתיים בתיכון התלמידים חולקו למגמות לימוד. סבא הלך למגמה ביולוגית. עוד חברים, עוד משחקים וגם קצת לימודים. במקביל – סבא הלך לפעילויות בתנועת הנוער . התנועה המאוחדת. חלק מהפעילויות היו קרבות רחוב עם חברי השומר הצעיר, חברי הנוער העובד והלומד וחברי הצופים. לסבא זה מאד התאים כי כבר אז היה אידיאליסט שלא מוותר על עקרונות. הקבוצה אליה סבא השתייך בתנועת הנוער הלכה, בסופו של דבר, לקיבוץ גזר שליד רמלה. סבא מספר שעד לסוף בית הספר התיכון – גם הוא חשב שילך לקיבוץ.

כשפרצה מלחמת ששת הימים, בשנת 1967, סבא היה עדיין תלמיד תיכון. הוא זוכר איך הוא וחבריו לכיתה מילאו שקי חול להגנה על גני ילדים בעיר חולון.

בסיום בית הספר התיכון, בשנת 1968, סבא שלי התגייס לצה"ל. לתחילה היה חצי שנה בתקופת טירונות בחטיבת גולני ולאחר מכן עבר לשרת בסיירת אגוז. סבא מספר שבתקופה של אז היו 3 יחידות סיור פיקודיות: אגוז – בפיקוד צפון, חרוב – בפיקוד מרכז ושקד – בפיקוד דרום. לוחמי הסיירות היו נפגשים באימונים ובקורסים שעברו ביחד. סבא מספר על שרות לאורך כל גבול הצפון, כולל ברמת הגולן.

חורף בקוניטרה שברמת הגולן הסורית. קר.

לקראת סיום השרות סבא עבר לשרת במקום שנקרא "אג"ם מבצעים". סבא מתאר את המקום כמרכז העצבים של הצבא. סבא השתחרר מהצבא בשנת 1972 לאחר 3 שנות שרות והוצב ביחידת מילואים. זו היתה יחידת סיור בגדוד שריון ושם סבא פגש חברים מכל יחידות הסיור הפיקודיות. במסגרת יחידת המילואים עבר סבא בני את מלחמת יום הכיפורים, שבה היה מגוייס במשך כחצי שנה ובילה לא מעט זמן במיצרים ואת מלחמת לבנון הראשונה .

על השרות הצבאי, סדיר ומילואים, סבא לא מרחיב את הדיבור. "מלחמות הן דבר מאד לא יפה ואכזרי וצריך לעשות הכל להמנע מהן" אומר סבא. מיד לאחר השחרור מהשרות הצבאי סבא התחילח ללמוד הנדסה באוניברסיטת תל אביב ולאחר 4 שנים , בשנת  1976 היה למהנדס. זו גם השנה בה סבא התחתן עם סבתא שרה.

לאחר כשנתיים, בשנת 1977, נולדה אימא שלי, עינת. 4 שנים לאחר מכן, ב-1981, נולדה דודתי מאיה.

סבא שלי, שעלה לארץ מפולין כילד עם אחותו והוריו ניצולי השואה – הקים בארץ ישראל משפחה שאני חלק ממנה.

סגירת מעגל (ראשונה)

סבא עבד במספר מקומות עבודה. במסגרת מקום עבודתו הנוכחי, סבא נוסע ברחבי העולם. אחת הארצות שאליהן סבא נסע היא פולין. סבא מספר: "בפעם הראשונה שנסעתי לפולין הייתי בן 53. קבלת הפנים היתה נפלאה והאנשים אליהם הגעתי היו מאד חביבים. התיידדתי עם מנהל המפעל המקומי. אדם חכם מאד בשם יאן. מכיוון שהבנתי את השפה הפולנית- זכרתי עוד משהו מהילדות- המארחים שלי שאלו האם נולדתי בפולין. הסברתי להם שנולדתי בפולין ועזבתי אותה לפני 46 שנה בגיל 7. עם מנהל המפעל עשיתי הסכם: הוא ילמד אותי פולנית ואני אותו אנגלית. וכך היה. אני דיברתי פולנית והוא תיקן אותי והוא דיבר אנגלית ואני תיקנתי אותו.

ביום האחרון, לאחר שסיימנו עוד דיון של עבודה, אמר לי מנהל המפעל: 2 החברים האלה יקחו אותך ללודז' לכתובת של הבית בו נולדת. מאד התרגשתי מהמחווה שלהם ומהאפשרות לראות שוב את הבית בו נולדתי וגדלתי.

לאחר חיפוש ברחובות העיר בלודז'– הגענו לכתובת של הבית: רח' יאראץ 82 . עמדתי מול הבית נרגש מלדבר או לעשות משהו. הכל צף ועלה . תמונות מהילדות הבית, התור לחמאה או בשר שבו עמדנו אחותי ואני מדי כמה ימים בחנות שבפינת הבית, הגינה שמול הבית בו שיחקנו בקיץ ובשלג בחורף , הרחוב שעם הזמן שופץ והפך לשדרה וכמובן הבית עצמו שנראה ממש כמו שזכרתי אותו כילד. לדירה לא יכולנו להיכנס. הדיירים הנוכחיים לא אפשרו לנו לבקר בדירה. לא יודע מהיכן עלה הזיכרון, אך ביקשתי ממלווי ללכת איתי. הלכתי מלא בטחון ברחוב עד הפינה , פניתי שמאלה ולאחר כמאה מטרים הגענו למבנה בית הספר אליו הלכה אחותי ומבנה הגן בו אני ביליתי כילד.

המבנים קיימים ועומדים. אמנם לא משמשים כבית ספר או גן –אך עדיין שם. עובר אורח מבוגר שראה אותנו סיפר שהוא זוכר שהיו שם בית ספר וגן ילדים פעילים". "אני לא יכול לתאר את ההתרגשות שלי במעמד הזה- אומר סבא"

הבית של סבא בלודז. הדירה בה גר נמצאת בקומה השניה מימין.

בצד שמאל – החנות בה סבא ואחותו המתינו בתור לבשר או לחמאה. היום יש שם מאפיה

סיכום ביניים

כך, במסע של החיים מתינוק שנולד בלודז' בפולין, דרך העליה לארץ וההשתלבות בחברה הישראלית, הפכתי להיות לבעלה של שרה, אבא לעינת ומאיה, סבא לנטע, יובל, ליאור, נוגה ועידן. הייתי תלמיד, חייל, מהנדס ומנהל, חבר טוב ללא מעט אנשים ובסך הכל ניתן לומר שעד עכשיו – די הצלחתי.

ועל כל אלה רוצה אני לומר רק דבר אחד: תודה.

המסע לא תם. עדיין יש צורך בסגירת המעגל הסופית, שתקרה בעתיד. היא תבוא כשכל המשפחה, אני ושרה, הבנות עינת ומאיה ובעליהן מושי וזיו וכל הנכדים, נטע, יובל, ליאור,נוגה ועידן נעשה טיול שורשים בפולין. אז אדע שאפשר קצת לנוח. הילד הקטן שעלה מפולין חזר אליה שוב עם כל משפחתו – אבל רק לביקור. אדע שכל מה שעברנו כילדים, אחותי ואני, בפולין. כל שעברו הורינו, המכות שספגנו והקללות ששמענו, הקושי כעולים בארץ, שלנו ושל הורינו – כל זה היה כדאי. הנה אנחנו באים ומראים לכם שלא יכולתם לנו. המשפחה שהקמנו היא התשובה היפה והנחרצת למה שרציתם לעשות. אנחנו כאן למרות הכל וכך גם נמשיך.

הזוית האישית

החוויה של נטע

הפרויקט בו השתתפתי עם סבא שלי גרם לי לחוות חוויה כיפית ומהנה. ממש כאילו חזרתי אחורה לפני 61 שנים וגיליתי כל כך הרבה דברים שלא ידעתי על סבא שלי, למדתי על חייו בפולין, על העלייה שלו לארץ ישראל, על הקושי שלו ושל משפחתו בהתחלה ועל ההשתלבות בארץ.

אני מרגישה שנוצר חיבור ביני ובין סבא שלי, אני חושבת שהיום אני יודעת על סבא שלי דברים שלא הייתי יודעת ללא פרויקט זה.

החוויה של סבא בני

תכנית הקשר הרב דורי, נתנה לי לא מעט שעות איכות עם נטע וכמובן שאהבתי כל רגע. הפרויקט נתן לי את האפשרות לחזור לימי העבר שלי ולתעד אותם לטובת הדורות הבאים של משפחתנו. כמי שרואה חשיבות רבה בלימוד ההיסטוריה הכללית והפרטית למען העתיד ההשתתפות בפרויקט נתנה לי הזדמנות כבירה לשחזר את העבר ולנטע ללמוד אותו מיד ראשונה. אין לי כל ספק שמה שלקחנו מהפרויקט, נטע ואני, יישאר אצלנו לתמיד.