מאגר סיפורי מורשת

שמי רותי קירם שם טוב, סיפורי עוסק בעליית משפחתי ארצה מעיראק. במשפחה היינו שמונה אחים, אני הייתי רביעית, נולדתי בעיראק. הייתה לי ילדות יפה, היה לנו הכול מהכל, גרנו בבית בן שלוש קומות והיינו מאושרים מאוד ביחד. יום אחד התחילה השואה בעיראק, הפרהוד. אבא שלי פחד שיקרה לנו משהו ובלי לחשוב פעמיים החליט לעלות לארץ ישראל. ביום בו עלינו לארץ הופיעה מולנו שכנה ערביה. אבא שלי פחד לספר שאנחנו עולים ארצה, הוא מסר לה את מפתחות הבית ואמר: "אנחנו יוצאים לטיול, תשמרי על הבית", לאבא שלי היו גם חנויות וברגע שהתחילה השואה לקחו לנו את החנויות.

עלינו ארצה במטוס, הטיסה הייתה גרועה. אימא שלי תפרה לנו בגדים כל כך יפים, וכשעלינו לטיסה ריססו אתנו בחומר של חקלאים והטיסה הייתה מאוד קשה. כשהגענו, שמו אתנו בשער עלייה. חיכינו בערך שבועיים כדי שפקידי הסוכנות יסדרו לנו מקום לגור בו. ביום הראשון הלכנו לישון ובבוקר גנבו לנו את המזוודות ואת כל הבגדים שלנו. בסופו של דבר הסוכנות סדרה לנו מקום בפרדס חנה ושם היה יותר נורמאלי, אבל לא תנאים טובים. באנו עם המון כסף אבל לא היה מה לקנות, היו תלושי הקצבה שבעזרתם יכולנו לקבל את האוכל. בנוסף, אבא שלי רצה לעבוד ולהתפרנס, אבל העבודה לא התאימה לו והוא רצה לקנות חנות בחדרה, בסוף נתנו לו חנות בחדרה. הוא התחיל לעבוד, היו לו חברים בלוינסקי שמכרו אוכל ואבא שלי עבד איתם, הייתה לנו פרנסה טובה.

כולנו גדלנו בשלום. אני אישית הלכתי לקיבוץ עין חרוד והיה לי טוב מאוד שם. פעם בשבועיים יצאתי לחופשה הביתה. היה לי טוב מאוד בקיבוץ והייתה לנו חברה טובה. בגיל 18 הכרתי את בעלי, התחתנו ונולדו לי שלוש בנות ובן.

כחפץ שעובר בירושה במשפחה הבאתי סיכה מיוחדת שהייתה שייכת לאמי. כשאימא שלי נפטרה הלכנו לחטט לה בארונות ומצאתי את הסיכה שלה, ואמרתי שאקח אותה למזכרת, אני לא בטוחה אבל אני חושבת שאימא שלי קבלה את הסיכה הזאת מאימא שלה.

הזוית האישית

הסיפור תועד במסגרת תכנית הקשר הרב דורי בבית ספר נגבה, ראשון לציון, התש"ף, בהנחייתה של המורה שרון אדם.