מאגר סיפורי מורשת

ילדותי בעירק:                                                                                                                                                                                                אני נולדתי בעירק בעיר חאנקין עיר די קטנה (היום, לצערי כבר לא קיימת) למשפחת כהן. ההורים שלי יחזקאל ואסתר ולהם שבעה ילדים (ארבעה מהם נולדו בעירק). אני האח הבכור עם עוד שישה אחים קטנים (שלוש בנות ושלושה בנים). בעירק היינו משחקים ג'ולים, קלאס, חמש מקלות וכל מיני משחקי חברה, כי לאף אחד לא היה מספיק כסף לקנות צעצועים אז לא הייתה כל כך ברירה. בעירק אבי היה מוכר בדים בשביל העירקים והעירקים(ערבים) תפרו לעצמם את הבגדים שלהם. בגיל חמש עוד לא היה לימודים בעירק (עד כיתה א') אז הייתי הולך, ועוזר לאבי בחנות שלו, של הבדים. הייתי הולך לצדו של אבי, ועוזר לו לשאת את הסחורה שלו ומשגיח שלא ירמו אותו ולא יגנבו מהסחורה שלו בזמן שהוא מנהל משא ומתן עם הערבים.

העלייה:

כשאני הייתי בערך בגיל שבע התחילה העלייה לארץ ישראל מעירק. זכור לי שכשהייתי ילד קטן הייתה פעילות מחתרתית קטנה וחשאית בעיראק. אח של סבא שלי (יצחק כהן), היה רב בקהילה ופעיל במחתרת החשאית בעירק. הוא היה מעביר באמצעותנו הילדים פתקים ובהם קודים לפעילויות מחתרתיות שרצה שיתקיימו בשכונה שגרנו. אני זוכר שגם אני כילד קטן יחסית העברתי פתקים כשביקשו ממני. פחדתי מאוד להעביר את הפתקים כי ידעתי שאם אני אתפס סופי יהיה רע. אני זוכר שכבר מינקות החדירו בנו ציונות ואהבת ארץ ישראל. כבר בגיל 5 ידעתי לשיר את ההמנון של ארץ ישראל "התקווה" מתחילתה ועד סופה ומאז עד היום כשאני שר את התקווה אני מתרגש.

יום אחד המוסד הישראלי בעירק באו אלינו באחד הלילות בשקט והודיעו לנו שעוד בערך שבוע אנחנו נעלה לישראל!

בשבוע זה ארזנו מזוודות בשקט כי לא רצינו שהעירקים יתפסו אותנו (לא הרבה כי לא היה מקום במטוס). לפני שעלינו על המטוס מישהו שלא זיהיתי את העדה שלו הציע לנו לקבור את המזוודות מתחת לאדמה כדי שהמטוס יוכל להמריא כשהאיש המוזר סיים לדבר משכתי לאמי בשמלה כמה פעמים עד שהיא שאלה "מה חמוד" ואמרתי לה במבט חודר: "אמא, האיש הזה רמאי" שסיימתי ראיתי את אמי מתלחששת עם אבי יחזקאל וכשהם סיימו להתלחשש אבי אמר לאיש המוזר :"תודה אבל אנחנו רוצים לקחת את המזוודות איתנו.  כשעלינו היינו 6 נפשות (הוריי וארבעת ילדיהם).

בעלייה למטוס היה בלגן אבל שקט מוחלט. הטיסה ארכה כשלוש שעות ובזמן הטיסה אמי לחשה לי: "כל הכבוד אתה תהיה איש עסקים אמיתי". טסנו במטוס דקוטה שלא היו בו מושבים, אז אני ועוד בערך 100 איש ישבנו על הרצפה. היה מאוד קשה לשרוד במטוס וכל טלטלה הורגשה היטב.

נחתנו בשדה התעופה בן גוריון ומשם לקחו אותנו במשאיות צבאיות לשער העלייה שלידו היו הצריפים של האנגלים.

החיים במעברה:

הביאו אותנו לשער העלייה ליד חיפה שם גרנו בצריפים של האנגלים (לשעבר).

היינו קמים בבוקר והולכים לבית הספר והמורה הייתה מרצה ומספרת לנו סיפורים, גדלנו ככה  בערך שנתיים וחצי.

לאחר שעברנו מהאוהלים לצריפים בכפר גבירול נתנו לנו שטח אדמה וההינו מעבים אותו והיינו שותלים ומגדלים ירקות ואם יש לך אוכל אתה לא צריך לבזבז כסף אז אבי יחזקאל חסך שש שנים עד שהיה לנו מספיק כסף וקנינו בית פרטי ברחובות (שעריים).

שהגענו לשעריים למדנו שלוש שנים תיכון בבית ספר אורט בערב.

המשפחה שלי:

המשפחה שלי הייתה משפחה בת תשע נפשות (אני, שישה אחים, אמא ואבא).

המצב הכלכלי שלנו היה על הפנים; אני אמא ואבא שלי היינו עובדים וכל יום הייתי מביא ארגז ירקות שיהיה מה לאכול והוריי הרוויחו כסף לשפר את החיים שלנו ושלהם.

אחי הצטרפו אליי לעבודה מאוחר יותר ואחר כך סיימו תיכון.

המעברות:

מהצריפים של האנגלים ליד חיפה העבירו אותנו למעברת רחובות שם היו בערך 750 אוהלים ולכל משפחה אוהל. (באוהל לא היה שירותים) במעברות היינו בערך כשנתיים עד שהעבירו אותנו לצריפים בכפר גבירול. בכפר גבירול היו לנו בתים פרטיים (לא גדולים במיוחד). עד שאבי יחזקאל קנה בית פרטי ברחובות.

בכפר גבירול סיימנו מכיתה א'-ח'.

אחרי שסיימתי את כיתה ח' עברנו לגור רשמית ברחובות, ברחובות הייתה האפשרות לעבוד חצי יום ומשלוש וחצי ללמוד בבית הספר אורט, שם למדתי מגמת מזכירות במשך שלוש וחצי שנים.

צבא:

אחרי שסיימתי את הלימודים באורט התגייסתי לצבא בשנת 1963.

בצבא לימדו אותי מבנאי מטוסים ושם נשארתי כשלוש שנים בצבא. אחרי שסיימתי צבא וכל אחיי סיימו גם, פתחנו את העסק.

מלחמות:

המלחמה הראשונה הייתה בשנת 67' והיא מלחמת ששת הימים המטוסים שלנו יצאו לכיוון שדה התעופה של הערבים והשמידו אותו המלחמה השנייה שלי הייתה מלחמת יום כיפור שם כבר הייתי מילואימניק.

שם המלחמה הייתה הרבה יותר קשה והיא הייתה נגד כל מדינות ערב גייסו אותנו באמצע יום כיפור למלחמה. שם תיקנו את כל המטוסים שנפגעו.

נוף וטבע:

שהגעתי לישראל הנוף היה מושחת בגלל הערבים שהזניחו והרסו כל חלקה טובה ויפה. בשנת 1990, טסנו אני ואשתי בטיול מאורגן לארבעה ארצות: איטליה , שוויץ , צרפת ואוסטריה.

אני ואשתי אילנה היינו בהמון ארצות, בערך 83 והמון המון טיסות.

מקצוע/עיסוק:

אני חלמתי לפתוח עסק בזכות אמי שאמרה לי במטוס אתה תהיה איש עסקים אמיתי ובשנת 1968, פתחתי את העסק שלי למכירת ברזל ועד היום הוא קיים (51 שנה) בעסקי משתתפים בני, אשתי וארבעת אחי.

משפחתי:

אבי יחזקאל נולד בשנת 1905 ונפטר בשנת 1988.

אמי אסתר נולדה בשנת 1912 ונפטרה בשנת 1986.

אני נולדתי בשנת 1942 (כיום בן 76).

אחי דוד נולד בשנת 1944 (כיום בן 74).

אחי משה נולד בשנת 1946 (כיום בן 72).

אחותי שושנה נולדה בשנת 1948 (כיום בת 70) נולדה בדיוק בהרמת דגל המדינה.

אחי שלמה נולד בשנת 1950 (כיום בן 68).

אחותי תקווה נולדה בשנת 1954 (כיום בת 64).

אחותי יהודית נולדה בשנת 1955 (כיום בת 63).

מטוס דקוטה:

דאגלס DC-3, הידוע בישראל בכינוי דקוטה, הוא מטוס תובלה דו-מנועי מתוצרת חברת דאגלס האמריקנית. טס לראשונה בשנת 1935, ונחשב לאחד המטוסים המוצלחים ביותר בהיסטוריה של התעופה. בשירות חברות התעופה המסחריות, יעילותו הובילה להוזלת כרטיסי הטיסה לנוסעים, ותרמה לפופולריות של הטיסות בצורה משמעותית ביותר. בגרסתו הצבאית, שנקראה C-47 Skytrain ("רכבת־שמיים"), יוצרו יותר מ-10,000 מטוסים, שהפכו אותו למטוס התובלה הנמכר ביותר בהיסטוריה. בגרסה זו שימש בשירות צבאות בעלות הברית במלחמת העולם השנייה, והיה מטוס תובלה מוצלח ואמין ביותר. כ-6,000 מטוסים נוספים נבנו ברשיון בברית המועצות. וביפן.

הזוית האישית

סבא: היה כיף לראות את הנכד שלי מסתקרן לדעת את הסיפור שלי והיה מהנה ללכת איתו לבית התפוצות.

רועי: היה כיף ללמוד המון דברים חדשים על סבא, שאפילו אמי לא ידעה שקרו והיה מאוד כיף לבלות איתו בבית התפוצות.