מאגר סיפורי מורשת

אוצר אנושי מתוכנית הקשר הרב-דורי

העלייה מעירק לישראל

יהלי ותקוה בתהליך התיעוד
בעת חתונתי עם דודי 1956
בעת העלייה לי לאמי ולשבעת אחי לא היו תעודות הוברחנו עם הערבים
 בעת העלייה לי לאמי ולשבעת אחי לא היו תעודות הוברחנו עם הערבים.
בלילות היינו 5 ימים  על חמורים וביום בסירות וכמעט והרגו אותנו.
תמונה 1

הגענו לאיראן והיינו שם חצי שנה, למדנו עברית ולאחר מכן עלינו לארץ ישראל בעזרת המטוס.

 כשעליתי הייתי בת 8 והייתי בכיתה ג' בבית הספר ביוקנעם, בעיראק קראו לי ספירונס שפירוש שם זה הוא תקוה.
הגעתי לכיתה והמורה אמרה שהשם ספירונס הוא יותר מידי ארוך ואז היא אמרה: אז בואי נקרא לך תקווה, הייתי עצובה והתחלתי לבכות כי חשבתי שאני לא אזכור את השם!
המורה אמרה: כל יום אנו שרים את ה"תקווה" בבית ספר בבוקר. כך לא תשכחי את שמך.  מאז קוראים לי תקווה.
בבית הספר למדתי עד גיל 12( זאת אומרת 4 שנים) ולאחר מכן למדתי שלוש שנים תפירה. כשהייתי בת 15 הצגתי את עצמי כגדולה יותר כבת -17 מכיוון שרציתי להתחתן, התחתנתי עם דוד שלי אח של אימא, מכיוון שאני גדלתי אצלו וכשבאנו (אני ,דוד שלי וכל המשפחה) לארץ אשתו נהרגה בתאונת דרכים לאחר 6 שנים מהעלייה ב-1957.  באותה שנה גם נשאתי לו.
היה לו 2 ילדים קטנים הבן – בני 3 וחצי והבת – שנתיים וחצי, ואני ילדתי ממנו 3 בנות ז"א שהיו לנו ביחד 5 ילדים.  גידלתי את כל הילדים.  הייתי עקרת בית.
בשנת 1979 לאחר כ-23 שנה הוא נפטר מדום לב היה לנו(למשפחה) מאוד קשה כי הוא בעצם יותר פרנס ממני את המשפחה, ולאחר שמונה שנים וחצי נשאתי בשנית ליחזאקל מאנה.

מילון

פירנס
עבד והביא כסף הביתה בשביל המשפחה.

ציטוטים

”"אני גידלתי את כל הילדים זאת אומרת הייתי עקרת בית".“

הקשר הרב דורי