מאגר סיפורי מורשת

נולדתי בעיראק בעיר בגדד באוגוסט 1939 (חודש אב). אימי ילדה אותי בבית, דודתי הייתה מילדת וגרה עם הורי באותו הבית. בבית הייתה לה קליניקה והיא טיפלה בנשים על פי הצרכים. גם האחים שלי נולדו בבית. בתקופה שלנו לא היה דבר כזה שנקרא "גן ילדים", לכן אימהות היו צריכות לדאוג להעסיק את הילדים. למשפחות בעלות אמצעים כלכליים, כמו המשפחה שלי, הייתה עוזרת בבית שעזרה לטפל בילדים ובניקיון הבית.

בשנת 1939 פרצה מלחמת העולם השנייה. כאשר בגרתי הייתי שומע סיפורים מהוריי שמהם נשמעה החרדה לפחד ליהודים.  ב1941 החלו פרעות נגד היהודים בבגדד ובחלקים אחרים של המדינה, זה קרה בעקבות שמועות שהגרמנים עומדים להגיע לעיראק. המתח והפחד של יהודי עיראק נמשך עד שנת 1945 תום מלחמת העולם השנייה.

בגיל 6 התחלתי ללמוד בבית ספר יהודי באזור שנקרא "אלואטניה". בבית הספר למדו רק יהודים, כל המורים והנהלת בית הספר היו יהודים. היהודים היו ברמה גבוהה, כך גם היה בית ספרנו, ידוע ומוכר. הלימודים התנהלו בשפה הערבית, אולם למדנו גם תנ"ך ואנגלית. וכל זה בנוסף למקצועות יסוד מקובלים:  חשבון, פיזיקה, היסטוריה ולימוד השפה (קרוא וכתוב).

אבי שלמה עבד מחוץ לבגדד בחבאניה, אזור שהיה מחנה של חיל האוויר הבריטי. היתה לו ולסבא שלי, ציון, חנות בדים בחבאניה. העסק היה רווחי והם השתכרו מצוין, בזכות זה נחשבנו למשפחה ממעמד הביניים מבחינת רמת החיים שלנו. אבי היה חוזר הביתה רק בסופי שבוע. בחופשות הקיץ אבי לקח אותי איתו לחבאניה, שם מאוד אהבתי את סגנון החיים של החיילים הבריטים. כילד מאוד התפעלתי מהמטוסים שהיו ממריאים ונוחתים לידינו. אבי היה לוקח אותי איתו בשבתות לבית הכנסת ולאחר מכן לפגישה עם חברים שלו בבית הקפה (אלה היו מפגשים קבועים של יהודים שגרו באזור).

בשנת 1947 כ"ט בנובמבר הוכרז באומות המאוחדות (האו"ם) על הקמת מדינה ליהודים. זו הייתה סיבה נוספת לערבים לפגוע ביהודים ולכנות אותם בשמות גנאי של בגידה במולדת ודברים נוספים שלא היו ולא נבראו.במאי שנת  1948 הוכרז על הקמת מדינת ישראל ועל החלוקה בינה ובין הפלסטינים ומדינות ערב האחרות. בסוף שנת 1950 החלה העלייה מעיראק לישראל. המוסד הישראלי בסיוע גורמים בינלאומיים החל לטפל בעליית יהודי עיראק לארץ. יהודים שעלו לישראל היו חייבים לוותר על רכושם (בית,עסק) ועל אזרחותם.

עליה לארץ והחיים במעברהמשפחתי עלתה לארץ במרץ 1951, הורשנו לקחת רק בגדים חיוניים ביותר שנכנסים למזוודה, זה כל הרכוש שהיה לנו כאשר הגענו לארץ. העלייה לארץ בוצעה על ידי מטוסים ישראליים במסווה של חברת טיסות בריטית, הטיסות בוצעו דרך קפריסין ומשם לישראל. כאמור במרץ 1951 הגענו לארץ חסרי כל, ונקלטנו במחנה עולים בעתלית. זה היה אחד משני המחנות שהוקמו לקליטת העלייה. במחנה עתלית שהינו כשבועיים, שם בוצעו בדיקות רפואיות וקליטה פיזית בארץ. היות ולא היו לנו תעודות לידה מעיראק, כי האינפורמציה שמסרנו על תאריכי הלידה שלנו הייתה משוערת ולא מדויקת.

ישראל הייתה מדינה קטנה ודלת אמצעים בשנות ה 50, מספר תושביה היה קטן יחסית. מכאן עלה הרעיון להקים מעברות לקליטת העולים. בשנים אלו הוקמו כארבעים מעברות בכל רחבי הארץ. ממחנה הקליטה בעתלית עברנו למעברה בגבעת ברנר שהוקמה בסמוך לקיבוץ. המעברה הייתה בנויה מאוהלים והצריפים שימשו אך ורק למבנים ציבוריים כמו צרכניה, מרפאה, בית ספר.

היינו משפחה בת 6 נפשות, אבא אמא וארבעה ילדים, קיבלנו שני אוהלים. האחד שימש אותנו כמטבח וחדר אוכל והשני לשינה. השירותים היו משותפים ושימשו מספר משפחות, ליד כל קבוצת אוהלים היה תא שירותים אחד. האוהלים לא היו מחוברים לחשמל כך שהתאורה התבססה על פנסים שפעלו על נפט. גם אמצעי בישול לא היו והבישול התבצע על פרימוסים (פרימוס – מתקן שפעל על נפט ועליו היו מבשלים).המזון הבסיסי (סוכר, שמן, עוף, בשר, חלב) חולק בהקצבה על בסיס מספר הנפשות במשפחה.

התעסוקה במעברה הייתה דלה ביותר, התמזל מזלנו ואבא שלי קיבל אישור עבודה בקטיף תפוזים.המעבר מחיי נוחות כפי שהורגלנו אליהם בעיראק, לחיים קשים מבחינת התנאים הבסיסיים של מגורים, המזון והתעסוקה – גרמו לתסכול גדול להוריי ולמשפחתי. זה היה מצב של חוסר אונים.

לאחר מספר חודשים נבנה תחליף מודרני לאוהלים, קראו לו בדונים. הבדון הוא צריף עם מסגרת עץ מכוסה עם בד ברזנט ומונח על יציקת בטון. זה היה שיפור גדול לעומת האוהלים בהם גרנו עד כה. ליד הבדונים נבנו שירותים ומקלחות כאשר רק בהם היו מים זורמים. בחורף שנת 1951 היו גשמים עזים שהציפו את כל הבדונים וסביבתם. למזלנו הגדול הגיעו באישון לילה חברי קיבוץ גבעת ברנר ואספו את כל הילדים ממשפחותיהם, כולל אותי ואת אחיי. בקיבוץ דאגו לנו למשקה חם ובגדים חמים. בהמשך דאגו לנו גם לתעסוקה כדי שנוכל להעביר את הזמן בצורה טובה. נשארנו בקיבוץ למשך שבועיים ולאחר ניקוז המים וירידת מפלס הגשמים חזרו כל הילדים למשפחותיהם.

במעברה היה לנו בית ספר (צריף גדול), ליד בית הספר הקימו מגרש כדורעף שהיה בו כל עיסוקינו בהפסקות ובערבים. במעברה הייתה גם פעילות של ה"נוער העובד" והגדנ"ע. בפעילויות אלה היה לנו סיפוק גדול כילדים שלא היה להם כלום בבית (לא רדיו ולא חשמל זורם).

בשנת 1953 עברנו לכפר "עקיר" שם קיבלנו מבנים מעץ עם ציפוי פנימי עם מים וחשמל זורמים כך שזה היה עבורנו בית לכל דבר. אחרי שעברנו ממעברת גבעת ברנר למעברה בקריית עקרון המשכנו לנדוד בארץ. תחילה עברנו ליפו ב- 1957 וגרנו עם הסבא וסבתא עד 1960. ב- 1960 אבא רכש דירה בבת-ים, שם גרתי עד שהתחתנתי.

אשתי ואני בתאריך 17/8/1965 התחתנתי עם עמירה ומחסכונותיי ומקבלת משכנתא רכשנו דירה בה נולדנו שני בנינו הגדולים חיים ורן. בשנת 1970 עברנו לראשון לציון (שם נולדה אמא טלי בבית חולים קפלן). בשנת 1978 עברנו לכפר תבור בעקבות השרות הצבאי שלי. תחילה גרנו בשכירות ובהמשך בנינו בית משלנו. ב 1994 עברנו להרצליה ומאז אנחנו גרים באותו בית.

השירות בצבאאת שרותי בצה"ל התחלתי כנער בן 14. בשנת 1953 עד שנת  1956 עבדתי ולמדתי בחיל האוויר כמכונאי מטוסים ולאחר מכן עברתי לעבוד כמכונאי טנקים בחיל החימוש עד לגיוסי לצה"ל בתאריך 16/2/1958. כאשר התגייסתי לצה"ל חזרתי לשרת באותה יחידה בה עבדתי לפני הגיוס לצבא והתקדמתי בסולם הדרגות מטוראי עד רס"ר ולאחר מכן כקצין משנת 1964-עד שנת 1982.

 

השתחררתי מצה"ל  בדרגת סגן אלוף לאחר 25 שנות שרות במדים ועוד כחמש שנים כנער בצה"ל (אני גאה על כך שהתגייסתי לצה"ל עם תעודה של בית ספר יסודי, 8 כיתות לימוד) והשתחררתי עם תעודת תואר ראשון מאוניברסיטת ת"א, ולימודים בבית הספר לפיקוד ומטה בצה"ל. כקצין לחמתי במלחמת ששת הימים, במלחמת ההתשה ובמלחמת יום הכיפורים.

עבודה, קריירה ומשפחהלאחר שחרורי מצה"ל בשנת 1982 התחלתי לעבוד בבזק בתפקיד בכיר- מנהל המפעל הארצי של בזק (חברת הטלפונים הגדולה בישראל). מבזק פרשתי בספטמבר 2002. במהלך השנים ששלושת ילדינו, חיים, רן וטלי, התחתנו והולידו ילדים. חיים התחתן עם אביגיל והוא אבא למאיה, עדי וגל. רן התחתן עם עירית והוא אבא לניצן, פלג ומעין. שני הבנים מתגוררים בבנימינה. טלי התחתנה עם ירון והיא אמא ליונתן (אתה) ויעל והם מתגוררים במעוז אביב  אני ועמירה אשתי סבא וסבתא לשמונה נכדים מתוקים ונפלאים ואנחנו גאים במשפחתנו.  

 

מעברה: "  עם קום מדינת ישראל, ביוני 1948, החלה עלייה גדולה של יהודים ארצה. שערי הארץ שעד כה היו סגורים לקליטת עולים, נפתחו ויהודים רבים ביקשו לעלות. למעלה מ-900,000 אלף איש עלו למדינת ישראל בעשור הראשון להקמתה נתון שאין דוגמתו בין מדינות קולטות הגירה בעולם. הגידול העצום באוכלוסיית המדינה בפרק זמן קצר ושינוי היחס בין מספר העולים החדשים לוותיקים חייבו פתרונות מוסדיים מידיים."

תשע"ה