מאגר סיפורי מורשת

אוצר אנושי מתוכנית הקשר הרב-דורי

העלייה מעיראק של תקווה אזולאי

תמונה שלנו ביחד
תקוה מדליקה לפיד במסגרת התנועה העולמית
מסע העלייה לארץ של סבתא תקווה

נולדתי בעיראק בעיר בצרה למשפחה בת תשעה ילדים. אבי עבד אצל האנגלים כמנהל חשבונות. אמי הייתה עקרת בית. גרנו בבית מושכר בשכונה מעורבת ערבים ויהודים. שכננו היו ערבים וחיינו יחדיו בשכנות טובה מאוד.

בכניסה לביתנו הייתה חדר הסבה גדול וממנו יצאנו לפטיו שאהבנו מאוד לשבת בו. חדר שינה גדול בקומה העליונה בו ישנו כולנו. כמו כן הייתה לנו עליית גג בה אהבנו לישון "רק הבנות".

בשנת 1942 כשהייתי בערך בת ארבע החלו הפרעות בעיראק. הפרעות באו לידי ביטוי בהתנכלויות מצד הסביבה הערבית. פחדנו ללכת לבית הספר. אבי לקח והחזיר אותנו  לבתינו. למשל  סיפור מקרה בו הייתה תקופת בחירות, אספו את כל היהודים הגברים מהשכונה לתוך מסגד מקומי, גם  את בני משפחתי, כמובן, והחלו להכות בהם ללא רחם. דודי במהלך מנוסתו מהצוררים, טיפס על חומה גבוהה קפץ מהפחד ושבר את רגליו. סיפורים נוספים היו של חטיפות ילדים מחצר ביתם. למשל, ניסו לחטוף שניים מאחי. (תודה לאל ללא הצלחה).

לאור המצב הקשה שנוצר, אחיותיי הגדולות התגייסו לתנועה הציונית שהייתה אז. במסגרת תפקידן מלבד עזרה להעלאת יהודים לארץ (אפרט בהמשך) הן העבירו נשק, נתנו עזרה ראשונה, העבירו מידע. אני זוכרת שלא אחת קיימו בביתנו ישיבות של התנועה. בסוף כל ישיבה שרו התקווה, אני זוכרת ומרגישה גם היום את תחושת ההתרגשות הגדולה שאחזה בי במהלך השירה. ביתנו היווה תחנת מעבר ליהודים שביקשו לעלות לישראל.

תמונה 1

במפגש פתיחת תכנית הקשר הרב דורי

אחותי הגדולה הייתה בתנועה הציונית ולקחה חלק חשוב בעליית יהודים מכל קצוות עיראק לישראל, והעלתה הרבה יהודים לארץ, יום אחד הודיעה להורי שהגיע זמני לעלות לארץ יחד עם אחות קטנה ממני. הייתי בת 11 ואחותי בת 9.

ההודעה באה בהפתעה. אמי הלבישה אותי ואת אחותי בכל בגדינו, אחד על השני (נראינו כמו כדור גדול) וזאת משום שאסור היה לקחת תיק או מזוודה. (עליתי לארץ בעלייה בלתי לגלית, משמע בלתי חוקית). ההתרגשות הייתה עצומה. הגיע שליח לביתנו ואסף אותי ואת אחותי ולקח אותנו לבית עזוב שהיה בעצם תחנת עולים לפני מעבר הגבול. הגבול היה עם איראן.

בלילה בחסות החשיכה, כאשר רק הירח מאיר את דרכנו. העמיסו אותנו על משאית, אני הוכנסתי בין הראשונים כאשר אחותי נשארה מאחור, כאשר גיליתי זאת נבהלתי והתחלתי לקרוא לה בקול רם. מיד השתיקו אותי והביאו אותה אליי, סיטואציה זו החרידה אותי והבנתי באותו הרגע את גודל האחריות שהוטלה עליי. מסע  העלייה החל, הדרכים בהן נסענו היו דרכים עקלקלות מאוד משובשות. המשאית הובילה אותנו למקום שומם ונידך במדבר, היינו אמורים לפגוש משאית אחרת שתוביל אותנו למעבר הגבול, היא לא הגיעה. היינו תחת השמיים ללא אוכל וללא שתייה.

לאחר יום הגיע המשאית החלופית, והובילה אותנו למעבר הגבול, בין עיראק לאיראן. שם הועלינו על סירות והיינו צריכים להיות בשקט מוחלט. הובילו אותנו לכפר מקומי, קדמוני, עם  צריפונים מקש ושם השקו אותנו במים בטעם בנזין. משם הובלנו לחאן גדול והמוני מאוד  באזור עבדאן שבאיראן. הרגשנו בודדות מאוד ובכינו ללא הפסקה עד שבאו ולקחו אותנו לעיר שנקראת אהוואז. לשם הובלנו בסירה לבית מבודד פחדנו מאוד והיינו מבוהלות רוצה להזכיר שהיינו בגיל 11 ו-9. משם עברנו לרכבת שלקחה אותנו לטהראן הנסיעה נמשכה מספר ימים, המסילות היו מושלגות והנסיעה עליהם הייתה בעייתית. והגענו למחנה מעבר בטהראן, שם פגשנו קרובי משפחה דבר שהקל עלינו את הבדידות.

במחנה שהינו כחודש, מקלחת קיבלנו פעם בשבוע במקום חשוך ומפחיד וסבון בריח "ליזול" כדי לחטא ממגפת הכינים שפשטה במחנה. את בגדינו צררנו לצרור והם היו לנו לכרית האוכל התבסס על לחם וחמאה. במחנה שיבצו אותנו למשפחות אומנות עם ילדים כדי שנטוס ביחד לארץ עם משפחה. ואכן הגיע תורנו לטוס, לאחר תלאות מרובות, נחתנו בנמל התעופה בן גוריון.

אני זוכרת את רגע הירידה מהמטוס, ההתרגשות הייתה עצומה ירדנו מכבס המטוס ובצעדינו הראשון נישקנו את האדמה וברכנו "שהחיינו".

משם נסענו באוטובוס לחיפה ל"שער עלייה" הגענו בחשכת ליל היה קר מאוד ורוח חזקה נשבה . שם חולקנו לביתנים. בשער עלייה נשארתי עם אחותי, בוקר ראשון כאשר התעוררנו קמנו לנוף שונה וזר ממה שהיינו רגילות. המוני אנשים סביבנו זרים ומשונים היום אני מודעת לכך שהיו אנשים מכל מיני ארצות. אוכל חולק במידה מעטה, יתר על כן האוכל לא היה מוכר לנו ולטעמנו. אני זוכרת שאכלנו לחם ותפוזים. לאחר כשבועיים אחותי נלקחה למשפחה אומנת ללא ידיעתי כך פתאום נעלמה לי ונותרתי לבד די מבוהלת. רק לאחר ימים רבים נודע לי שאחותי דליה הועברה לכפר חיים למשפחה אומנת. אני נשארתי בשער עלייה.

משער עלייה עברתי מספר תחנות לפני שהגעתי לקיבוץ יקום בו ביליתי את שנות נעוריי, שם הצטרפתי לשומר לשומר הצעיר, שם עבדתי ולמדתי והפכתי להיות חלק מהקיבוץ, אהבתי מאוד את חיי שם והרגשתי שהגעתי למקום הנכון עבורי מבחינת לימודים וחיי חברה. כל כך הרגשתי חלק מחיי הקיבוץ כך שהורי עלו ארצה וביקשו אותי לחזור לביתם סירבתי ונשארתי בקיבוץ. נשארתי בקיבוץ עד גיל שבע עשרה.

 

תמונה 2

טיול משפחתי לרומא

 

תמונה 3

קישור למצגת באתר בית ספר "ניצני השרון".

הזוית האישית

איה: תודה רבה שהשקעתם את זמנכם היקר בי. נהנתי מאוד מהמפגשים עם הסבתות שלי בבית-הספר חיכיתי כל שבוע למפגש בהם סבתא רבא שלי סיפרה את סיפור העלייה שלה.

תקווה: לכל העוסקים במלאכה תודה גדולה על ההזדמנות שניתנה לי במסגרת תכנית הקשר הרב-דורי לספר את סיפור העלייה שלי מעיראק ולהנחילו למשפחתי האהובה. תודה גדולה ללילך שהנחתה אותנו בתשומת לב ובאהבה גדולה. יישר כוח.

אלה:נהנתי מאוד מהמפגשים השבועיים עם נכדתי ומהסיפורים המרתקים של אמי על תקופת עלייתה ארצה. תודה לבית-הספר ניצניי השרון על תכנית מקסימה כל כך. יישר כוח.

אחרונה חביבה לילך היקרה שהובילה ברוגע ובכייף את השיעורים והנחתה אותנו בצורה מדהימה.

מילון

מרק של ננה
מרק עגבניות בניחוח התבלינים העירקים של סבתא ננה שעובר מדור לדור.

ציטוטים

”הביטי על חצי הכוס המלאה“

” ביתנו היווה תחנת מעבר ליהודים שביקשו לעלות לישראל.“

הקשר הרב דורי