מאגר סיפורי מורשת

סבא אליהו ראובני מספר לנכד ועדי על שורשי המשפחה מעירק ועל עלייתם ארצה בשנת 1950:

 

 "כשהייתי בן 3 בערך, שלטונות עיראק אפשרו ליהודים לעלות לארץ. אך הם לא אפשרו לנו לקחת שום דבר אתנו ולכן נאלצנו להשאיר את כל רכושנו שם. כך, ממשפחה אמידה בעלת אמצעים רבים הפכנו למשפחה שצריכה להתחיל מאפס.   

 

עלינו לארץ במטוס שלא הורשה לנחות בישראל. אז נחתנו בקפריסין ומשם לקחנו עוד מטוס לארץ. כשהגענו לארץ הופנינו לבית עולים בעתלית ושם הינו מספר ימים עד שאבי לקח אותנו ליפו. שם גרנו בבית נטוש של ערבים. התגוררנו בבית הזה במשך כשלוש שנים.  

 

לא היה גן ילדים יהודי באזור אז בגיל חמש נשלחתי לכנסיה ששימשה גם כגן ילדים. אך כעבור זמן מסוים התחילו ללמד אותנו להצטלב. כאשר אבי ראה זאת הוא קבע מיד שאני לא הולך לשם יותר! כשהגעתי לגיל שש הלכתי לבית ספר בשם "אלכסנדר ינאי”. בבית ספר היינו לומדים 4 שעות. בהפסקות היינו משחקים כדורגל – רק שהמגרש היה כביש שהיה חסום בזמן הלימודים. מנהל בית הספר גם היה המורה למוזיקה. הוא היה מעביר לנו את שיעורי המוזיקה שנקראו שיעורי "זימרה". הוא היה מנגן בכינור ואנחנו היינו שרים.  

 

היינו משפחה של ארבע אחים. אני הייתי הבן הבכור ולכן כבר מגיל צעיר הייתי אחראי ושותף למשימות הבית. הייתי עוזר לאמי והיינו נוסעים לשוק הכרמל ומביאים מהשוק שניים – שלוש עופות. את העופות שמנו בלול שהקמנו על גג ביתנו!!!  

 

באותם הימים, הידועים בשם "תקופת הצנע" , צנע – מדיניות הקיצוב, המצב הכלכלי בארץ היה מאוד קשה. נתנו לאזרחים פנקס תלושים ויכולת לקנות פעם בחודש כמות מסוימת של מוצרים ביצים, לחם, חלב, לבן ונקניק. עוף היו אוכלים רק פעם בשבוע – ביום שבת. כל יום חמישי אימא שלי הייתה נותנת לי תרנגולת לקחת לשוחט יהודי. אחר כך, בבית אמי הייתה מנקה ומבשלת אותה לשבת ומכינה ממנה תבשיל עם אורז וקטניות שבעיראקית נקרא "טביט". הטביט היה מאד מזין וממלא אף שלא היה בו הרבה בשר. 

 

באופן קבוע לפנות ערב ביום שבת, הייתי הולך עם אבי מיפו לנווה צדק איפה שגרו הסבים שלי. היינו עוברים ליד רחוב רוטשילד והאוניברסיטה, שהיום זה מגדל שלום. כאשר היינו מגיעים, סבתי הייתה נותנת לי ממתקים וסבי משה היה שואל אותי "איך עבר עליך השבוע?" ברחוב רוטשילד היה קיוסק. בכל פעם שהיינו חוזרים מהסבים, אבי היה שואל אותי איזה עוגייה אני רוצה מהקיוסק. הייתי בוחר עוגיית בוטנים. לאחר שהוא היה קונה לי את העוגייה המשכנו בדרכנו הביתה. 

 

בחופש הגדול אמי הייתה מרשה לי לנסוע לבד לסבתי בנס ציונה. סבתי אהבה לפנק אותי כשהייתי אצלה. כל פעם הייתי נוסע לשבוע. היות ולא היה דרך ליצור קשר טלפוני באותם הימים, אימי הייתה מצפה לבואי בדיוק כעבור שבוע לאחר צאתי.

 

זכור לי מקרה, באחד הפעמים שעזרתי לסבתי לצבוע את הבית בנס ציונה ונשארתי שם יותר משבוע כדי לסיים את העבודה. אימי שדאגה מאד נאלצה להגיע כל הדרך מיפו לנס ציונה, כד לבדוק שהכל בסדר…כמה חבל שלא היו אז טלפונים! 

צנע – מדיניות הקיצוב: "מדיניות הקיצוב הייתה מדיניות כלכלית שהנהיגה מדינת ישראל בין השנים 1949–1959, וזכתה לכינוי תקופת הצנע, פעמים רבות משתמשי הכינוי מתכוונים רק לתקופה עד תחילת המדיניות הכלכלית החדשה". ( ויקיפדיה).

תשע"ו